לו היה מותר לך לדבר, היית מספרת לו את הסיפור שהתחלתם בבית ועצרתם כשהגיע זמן אמבטיה ושינה. על הילד השובב ההוא שניסה לטפס על עץ בגינה ואף על פי שהזהיר אותו אביו שזה מסוכן ואף על פי שנפל ונחבל פעמיים - הוא לא התייאש והמשיך לנסות.
עד מתי הוא יבליג? הסיבות שיגרמו לנסראללה להצטרף למלחמה נגד ישראל
"קברי אחים": כך כוח של 12 חיילים חיסל מאות מחבלים במסיבה השחורה
אבל אסור, גם לא להשתעל, אתם בין ארבעה קירות וסורגים, מסביבכם רעולי פנים שדוברים שפה שפעם אהבת, בפרט בשישי לפנות ערב, בבית של סבתא, כשהיא עורכת את שולחן השבת. וברקע הסרט שלו חיכתה בערוץ 11. איפה סבתא עכשיו? היא לבטח הייתה מצילה אתכם.
את מביטה בו, עוד חודש בן 5 - מה הוא מבין לעזאזל?
העיניים שלו מרצדות ימינה ושמאלה בזמן שעיניהם של שאר הילדים תקועות ובוהות בחלל. מה אתה מדמיין, ילד? אם לא סיפור, אז שיר, לפחות בלילה, כשקשה להירדם. אבל אסור. האחרונה שניסתה לשיר שיר ערש קיבלה מנה יפה, אל מול עיני ילדיה. כיסית לו את העיניים, הוא לא צריך לראות את זה. אז את תופסת את מבטו, בדיוק כשהוא הולך שמאלה, וכשהמבטים מצטלבים, את קורצת לו והוא מחייך.
עכשיו עיניו הולכות ימינה, גם שלך, ושוב המבטים נפגשים, הפעם את עושה פרצוף מצחיק, אף שהשיניים הורגות אותך והוא שוב מחייך, כמעט צוחק, אבל את לוחשת “ששש", שלא יעז להשמיע הגה.
ככה אתם משחקים, עין של אמא בעין של ילד. ויש בום חזק ועוד אחד חזק יותר (אולי הכי מפחיד שהיה עד עכשיו), כולם מרכינים את הראש ומצטופפים יחד. את רוצה להגיד לו שזה בומים טובים, הבומים האלו יביאו לכאן אנשים טובים, בלי מסיכה מפחידה על הפנים, אולי רק כובעים וקסדות, כמו של סמי הכבאי, אבל אסור.
אז את מנסה לחבק אותו אלייך, כמה שאפשר, הוא מדיף ריח של אבק ודם, הלוואי והיה זמן מקלחת ומיטה. במקום אחר, מעבר לגבול הפרוץ, אבא אחד מתראיין בחדשות, הוא רהוט, ענייני וחזק, וקולו - קול בס ערב. לרגעים נדמה שהוא זה שהולך להוביל את המערכה הבאה. אבל אז מופיעה הכתובית, הוא בכלל איש הייטק ולפני כמה ימים בנו, בכורו, נפל בקרב לא לפני ששחרר גבר ואישה הרה משלושה שובים מרצחים וצמאי דם.
“אתמול בבית עשינו קבלת שבת", הוא אומר למראיין הדומע שלא ישן 48 שעות ובחצי חיוך מוסיף, “אשתי שונאת את המטבח, אבל אתמול אפתה חלה בצורת מגן דוד". המראיין מרכין את ראשו ולא מוציא הגה. “מספיק", מבקש המנוחם לנחם את המנחם - וכמעט שמניח עליו יד, “עכשיו שגרה, אחרי שננצח, נתחיל לבכות". המראיין בולע רוק ומהנהן להסכמה, הלילה, אם שוב לא יירדם, יבקש מאשתו שתשיג לו ואבן.
הילד בסיפור הילדים מנסה לטפס, הגזע שורט את רגליו, הוא תופס בענף אחד, דק, שעוד לא הספיק כלום - הענף נשבר והילד נופל איתו הוא קצת בוכה, אמא מניחה פלסטר על הפצע ואבא מנשק. באותו הזמן, במקום אחר בארץ, לא רחוק מירושלים, אישה מבוגרת אחת, ערירית, כזו שאיבדה את צלילותה לפני 50 שנה, כשבאמצע הצום הלך בעלה אל הקרב ולא שב, מבקשת לבשל.
זה כבר היום השמיני שבו היא מתעוררת בארבע לפנות בוקר, בודקת אם הפשירו הבשרים, מגלגלת קציצות, מערבבת את המרק, ומכניסה חביתות ומטבוחה לתוך לחם בית טרי. בשמונה מגיעים לאסוף, היא מדברת בצלילות, מתרה במתנדבים לא לנענע את השקיות יותר מדי ומבקשת שישלחו לה תמונות של כל צה"ל (גם של זה שמדבר כל בוקר, הוא נראה לה רעב).
המתנדבים צוחקים, מברכים אותה, ולוקחים שקית אחת שהכינה גם בשבילם, אבל בלי מטבוחה, זה חריף להם מדי. בשמונה ועשרה שבה לאבלה, מנשקת את תמונת בעלה, מסתכלת למעלה, מסננת “יא רבי, יא אדון כל העולם, שילמתי את החוב בשביל כולם, תחזיר אותם הביתה",
והולכת למיטה.
הילד מהסיפור מחכה שיפסיק לשרוף לו, הוא שותה קצת לימונדה שאבא שלו הכין. ניגש אל העץ ומדבר אליו: “עץ, אולי תעזור לי לטפס עליך?". ואז רגל ועוד רגל, יד אחר יד, שני קוצים נכנסים לו לזרת, אבל זה לא כל כך כואב לו, והוא ממשיך, מנסה, אבל שוב נופל, זהו, הוא לא רוצה עוד.
ושוב לשבי, לכלא, למקום שבו אין צלם אנוש, למקום שבו אף פעם לא שרפו ספרים, אלא רק בני אדם. מחשכי התופת, כולם ישנים עכשיו, כמה עדיין בוכים בשקט. וכמה משמיעים אנקות כאב. “הפקירו אותנו", לחשה לך מישהי היום בשירותים. רצית להגיד לה שתכף יגיעו, שזה סיוט שעתידו להתפוגג, אבל יש לך ילד לדאוג לו, את לא מדברת, היא תסתדר.
עוד מעט תירדמי, חזק, כי הגוף שלך כבר לא יכול לזה יותר - ובחלומך, אם יבוא, תגלי את סוף הסיפור ההוא של הילד והעץ. הנה הוא, הילד, יושב מלוכלך על האדמה לצד העץ הגבוה, ובוכה ורוטן ועצוב, העץ לא רוצה אותו. כמה שניסה, לא מצליח. ובדיוק כשקוראת לו אמו הביתה, כי הגיע זמן ארוחת ערב, מקלחת ומיטה, בדיוק ברגע הזה, שנייה לפני הוויתור, הכניעה, הרמת הידיים, כמו מעשה קסם, אור גדול מגיע בדמות עם אחד יפה וחזק - פתאום מגיעים אל הילד, מכל קצוות היער - נערים, נערות, צעירים, צעירות, והם שבים ממסיבה, לבושים בגדים צבעוניים, שרים, צוחקים, רוקדים, חוגגים את החיים שהיו עד לפני רגע.
“הנה, הוא פה!", צועקת אחת מהם, נערת חופש יפה. וכולם רצים אליו במהירות, מקיפים אותו במעגל אהבה גדול, מחייכים אליו, ומושיטים ידיים האחד אל השנייה, רשת גדולה וחזקה. והשמש יוצאת והציפורים מצייצות, וגם הוריו של הילד נתקלים במחזה, אמו מתפרקת ובוכה. “חבל עליהם, חבל", היא מסננת ודומעת מהתרגשות ומעצב. והרוקדים היפים לא מתייחסים, הם מבקשים מהילד “טפס עלינו".
הוא לא יודע מי הם, לא יודע מה הם היו, ולמה הם כבר לא.
הוא בוטח בהם ומתחיל מטפס על הרשת שטוו לו. אחת מהן, בלונדינית עם לבבות מצוירים על הלחיים, אפילו תגניב לו נשיקה קטנה על הראש. “אתה דומה לאחי הקטן, הוא ג'ינג'י כמוך". ואחד יכרוך סרט צבעוני למצחו ויעודד “טפס, טרזן". והילד מטפס. את מתעוררת.
שבי שוב. השחר כבר עולה. הנה עוד בום חזק, בנך מתעורר בצעקה, את אוספת אותו אלייך. לוקחת את הסיכון ומספרת לו בשני משפטים מהירים, שהילד הצליח, הוא עומד ממש עכשיו על צמרת העץ, ורואה שתכף מגיעים אנשים חזקים, ולא רעים בכלל ואפילו סמי הכבאי איתם.
הם מביאים איתם שקים ענקיים עם ממתקים בתוכם, ולוקחים את כל הילדים האמיצים לאכול ארוחה טעימה, לעשות מקלחת ולישון במיטה. סוף.
הטור מוקדש לכל החטופים, הנעדרים והשבויים.
שובו אלינו במהרה, עם ישראל מחכה לכם.