בין הידיעות של אתמול, הכו בלבי הדיווחים מחזית חדשות הדנ"א. הרופאים שלנו עסוקים במאמצים לזהות גופות, והם מספרים שהדבר נעשה קשה יותר ויותר, כיוון שיש מקרים שבהם נמצאו חלקי גופות שמחוברים ביחד. מילים שפעם אי אפשר היה לשמוע, היום שומע כל ילד שעובר ליד רדיו.

לאחר שחרורן: החטופות הישראליות עושות את דרכן לבי"ח איכילוב| היום ה-17 למלחמה
דיווח: חמאס דרש אספקת דלק בתמורה לשחרור 50 חטופים; ישראל סירבה

אני חושב שאם אני הייתי צריך לזהות של מי הדנ"א, הייתי רושם: "של כולם". כולנו דנ"א אחד. זה בעצם היה ככה תמיד, אבל לא רצינו להבין. לא רצינו להיות דנ"א אחד. מישהו חשב שהוא טוב יותר מפני שאמא שלו יהודייה ולא רק אבא שלו יהודי, ומישהו אחר חשב שהוא אחר כי הוא לא מתיישב מעבר לקו הירוק. כל זה היה צריך להשתנות בבוקר השבת הרצחנית, שרצחה בלי הבדל את אלה ואת אלה.

בדרך הקשה והכואבת אני לומד שקשה לאמת להגיע למוחות. ההנחה שהנחתי רק לפני רגע, שכולנו דנ"א אנושי אחד, מתגלה כעובדה מופרכת. נוכח למשל "התנועה לאיכות השלטון" (צריך לאסור לכתוב את שמה ככה), שמתעסקת גם עכשיו במה שהיא לא צריכה להתעסק בו. התנועה הזאת לא צריכה להכשיל את המינוי של תא"ל (במיל') גל הירש בלהט מרושע, בטכניקות הישנות של פנייה ליועצת המשפטית לממשלה. זהו לא רק העולם הישן, זה הכיעור של העולם הישן, שהיה צריך להיעלם גם בלי אסון כזה.

אלה ימים שבהם מזהים מי הרוג, מי חטוף. שתי אפשרויות נוראיות. אבל מה שעוד צריך לזהות הוא שכולנו בתוך אותו זיהוי. רק זה צריך להעסיק אותנו. האם אנחנו כבר מבינים? אלה שהתגייסו למילואים במספרים כמעט לא טבעיים שלא שיערנו, 160%, כדי להיכנס לעזה, וללבנון אם צריך, מבינים. האחרים? לא בטוח. ההבנה הזאת היא הקשה שבהבנות.

יש אנשים בישראל שיושבים לבטח בביתם באזורים שנחשבים למוגנים, והם לא מבינים שהם, ואלה שפונו מבתיהם בימים האלה ונודדים עם מזוודה - הם אותם בני אדם. כל אדם צריך לראות את עצמו כמפונה עכשיו. יותר מכך, כל אדם בישראל צריך לראות את עצמו כאילו הרוצחים האסלאמיסטים נמצאים בתוך ביתו והוא מסתתר, נחטף, חטפו את בתו, הוא נרצח או רצחו את מי שלידו. זו האמת שאנחנו צריכים לחיות על פיה, לפחות עד שנשיג כניעה ללא תנאי של כוחות הרשע.

אתמול, כך הבנתי, הראו לכתבים הזרים את הסרטים שחמאס צילם. את האמת המחרידה בלי צנזורה. הייתי יכול לבקש להצטרף ולראות. אני פוחד לראות. הדנ"א שלי עוד לא התחלף לגמרי. עוד לא התאים את עצמו לעולם הנורא שאיתו הדנ"א הישראלי צריך להתמודד עתה.
"לעולם לא עוד - זה עכשיו!" זוהי אמירה שמבטאת את השלב שבו אנחנו נמצאים. הדבר החשוב ביותר הוא להבין את זה, להחזיר את 222 החטופים, לחסל סופית את החוטפים והרוצחים, ולדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שנית. רק כך לא נחזור ונאמר "לעולם לא עוד" שוב ושוב.