הסברה או מלחמה על התודעה זה קמפיין מתוכלל, שאמור להיות מנוהל ולא ריאקטיבי, אבל מתחילת המלחמה בעזה אנחנו עדים לכך שישראל ריאקטיבית. במקום לייצר את הנרטיב שלה, היא משתרכת מאחורי הקמפיין המתוכלל היטב של החמאס ומגיבה למה שמתרחש, באופן לא מספק לכל הדעות.
"מי החליט לעשות עם יוכבד ליפשיץ מסע"ת?": גאולה אבן רותחת מזעם והיא לא לבד
בעולם מותחים ביקורת על יאיר נתניהו: "לאן נעלם בנו של רה"מ?"
אם נתייחס לפיגוע התודעתי שכונה ״מסיבת העיתונאים של ליפשיץ" וננסה להבין מה ייחרט בזיכרון מאותו אירוע, נראה שהחמאס השיגו את כל מבוקשם, קיבלו מתנה בלי שאפילו ביקשו אותה. לא רק שהיה צריך למנוע לחלוטין מעין מסיבת עיתונאים שכזו, אם כבר מאפשרים לה להתקיים, מן הראוי לתדרך את החטופות בהתאם.
כאשר בוחנים את האופן שבו אנו מעבדים מידע, יש לזכור דבר אחד – המוח שלנו אינו לוח רושם שמשקלל את המידע באופן רציונאלי. הטיית האישוש עובדת שעות נוספות והמידע שנאמר ישמש כל צד לשמוע את מה שהוא מעוניין לשמוע. מה שהעולם יזכור מכל זה – זה את היחס ההומניטארי של החמאס.
למרות שהיא דיברה על התופת שעברה, לאחר שסיימה לתאר את החוויה הקשה שעברה, סיימה ליפשיץ בכך שקיבלה יחס טוב מהחמאס. "הם אמרו לנו שהם מאמינים בקוראן והם לא יעשו לנו רע, הם יתנו לנו את אותם התנאים שיש להם. הם מאוד דאגו לצד הסניטרי שלא נחלה להם חלילה, פעם ביומיים בא רופא שדאג להביא תרופות. היחס אלינו היה טוב, הם דאגו לכל הפרטים". עוד הוסיפה: "הם היו מאוד אדיבים, אכלנו את האוכל שהם אכלו.."
ומה אנשים יזכרו – אנשים עושים חישוב אוטומטי ואומרים לעצמם שאם היא מסוגלת לומר דברים טובים על שוביה, כנראה היא הצליחה לשכוח להם את הזוועות, אחרת אין שום סיכוי שהייתה מסוגלת להוציא מילה טובה על החמאס.
אף אחד לא עושה בראשו את החישוב שאולי זה מה שנאמר לה להגיד, שאולי איימו עליה או שבעלה עדיין שם. כל אלו לא מקבלים משקל בזיכרון שלנו. אנשים זוכרים רק את מה שהם שומעים ורואים ואפקט האחרוניות נותן משקל כבד למה שאמרה בסוף מסיבת העיתונאים ההזויה הזו. והנה ההוכחה - והכותרות בעולם כבר צועקות שחמאס "התייחס יפה" לליפשיץ.
חשוב להבין שאחת המוטיבציות המרכזיות של חמאס מאחורי שחרור החטופים היא להראות לעולם שהם הומניטאריים. אני בטוחה שברגע זה אתם משפשפים עיניים כדי לוודא שקראתם נכון ושואלים את עצמכם איך אדם בר דעת מסוגל לומר חמאס והומניטארי במשפט אחד? כיצד ייתכן שאחרי שהעולם נחשף לזוועות שאין מילה אחרת לתארם מחוץ ״רוע טהור״, צפייה בסרטון של שחרור החטופות תשפיע על מישהו לחשוב שחמאס הוא ארגון הומניטרי?
התשובה לצערי קשורה למנגנון הזיכרון שלנו. אמנם החשיפה לתמונות המזעזעות היא בעלת השפעה חזקה על הזיכרון ונכון – ככל שהתמונה מזעזעת יותר – כך הסיכוי שהיא תיחרט בזיכרון גבוה יותר, אבל לצערי ככל שהזמן עובר, הרגשות השליליים הקשורים בזוועות דועכים, אפקט הידוע בשם "הטיית הדהייה" - The Fading Affect Bias (FAB).
זוהי דרכו של מוחנו להגן מפני הצפה רגשית ולשמור על שפיות. מנגנון הזיכרון דואג לכך שרגשות שליליים הקשורים לאירוע מסוים נוטים לדעוך מהר יותר. זה חלק מהצורך האנושי להאמין שהעולם בסה״כ הוא מקום בטוח וחיובי וזהו אחד המנגנונים שמאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים. כמובן שאין לנו שליטה בהטיה הזו והיא מתרחשת באופן אוטומטי וזה למעשה מה שקרוי חוסן נפשי. ככל שאדם מצליח להדחיק באופן יעיל יותר את הזיכרונות השליליים – כך הוא יתמודד עם אתגרי החיים טוב יותר.
אגב אפקט זה של חיוביות זה על פי חלק מהתיאוריות לקוי אצל אנשים שפיתחו הפרעת פוסט טראומטית שם אנחנו כבר יודעים שיש כשל בעיבוד של הזיכרונות הטראומטיים מה שבא לידי ביטוי כזיכרונות חודרניים, פלאשבקים וסיוטים. כלומר נותרים ב״אלרט״ לאיומים פוטנציאליים מכיוון שהמוח שלהם קידד את האירוע הטראומטי כסכנה מתמשכת. במקרה זה הם לא משאירים את הזיכרון השלישי מאחור.
מה כל זה קשור לחמאס? ברגע שארגון הטרור המרושע דאג לשחרר סרטון של החטופות משתחררות, זה מה שיישאר בזיכרון ולא רק זה – יש נטייה לאנשים להעצים את המאורעות החיובים שהם רואים. ולכן זוהי גם קריאה לפעולה לכל אחד מאיתנו.
בהעדר מנגנון הסברה מסודר - אנא תדאגו להפיץ לעולם כמה שיותר תמונות זוועה כדי השפיע על הזיכרון הבינלאומי. ונכון – אלו ששונאים אותנו – ימשיכו לשנוא אותנו אבל יש לא מעט אנשים שניתן להשפיע עליהם וזהו המשחק הפסיכולוגי שאנחנו חייבים לשחק.