"זה נכון שיש אנשים מעזה שלא רוצים שנהיה כאן ובגלל זה הם זורקים עלינו טילים?״, שאל אותי הילד.
״כן, זה נכון בגדול״, השבתי. ״זה יותר מורכב מזה, אבל בגדול זה נכון״.
״אבל מה יהיה עם הבית שלנו והחוג כדורגל שלי והמשחקים שלי? הם כולם לא יהיו? האנשים מעזה ייקחו אותם?״.
בת שלי, לא זה העולם שהיית אמורה לפגוש | ליאור דיין
50 שנה עברו, אבל בדבר אחד המלחמה הזו דומה להנהגה ביום הכיפורים | ליאור דיין
מאז תחילת המלחמה הילד שלי מנסה להבין מה קורה כאן בעצם, ויותר מהכל - הוא נמצא בפחד מתמיד שהכל הולך להיעלם. הוא שומע ברקע את דיווחי החדשות, הוא מרגיש את הלך הרוח, הוא רץ למקלטים ולממ״דים ורואה את הפחד בעיניהם של המצטופפים איתו במרחב המוגן, הוא מגלה בטיקטוק דברים שהוא לא אמור לגלות, הוא שואל שוב ושוב מתי הליגה בכדורגל תחזור, ואני נאלץ להגיד לו שאין לאף אחד מושג, והמוסד העיקרי בחייו - בית הספר - פועל במתכונת של יום ביומו ובצורה מצומצמת ומשתנה כל הזמן.
כבר הרבה זמן אני מנסה למצוא משהו שיגרום לו לחוש תחושת ביטחון וקביעות בכל הכאוס שמתחולל כאן. בהתחלה חשבתי אולי להשמיע לו את ההספד המפורסם של סבא־רבא שלו (בעל העין האחת) על קברו של רועי רוטברג, שנרצח בעזה ב־1956 (ועולה המון לאחרונה בכלי התקשורת וברשתות). חשבתי שאולי כדאי שישמע במיוחד את החלק בנאום שאומר ״זו גזירת דורנו; זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו״. אבל במחשבה שנייה, חשבתי שאולי אם אקנה לו ארנב, זה ייתן לו ביטחון בעתיד שלו ושל כולנו כאן. הרי אף אחד לא קונה ארנב כשהוא בספק קיומי. מי שמכניס ארנב לחייו - מאמין בעתיד ולא בסתם עתיד, עתיד נינוח. זה ברור לכל בר דעת.
״אני לא מאמין, איזה חמוד״, צהל הילד כשראה את הארנב בחנות החיות שנסענו אליה. ״אני רוצה אותו״.
בנקודה זו אני רוצה להבהיר שאני נגד קנייה של בעלי חיים, וכל חיות המחמד שהיו לי לאורך השנים, מאומצות, אבל באותה נקודת זמן הייתי חייב להוציא לפועל את מבצע הארנב במהירות האפשרית ובדרך הפשוטה ביותר, שהיא ללכת לחנות חיות. רק שלא ידעתי כמה זה הולך לעלות. לעתיד ולתחושת ביטחון, כך התברר לי, יש תג מחיר יקר במיוחד. 650 שקל (פלוס כלוב וציוד בעוד 430 שקל). זה המחיר של הארנב החמוד שבני התביית עליו ומסתבר שאיננו סתם ארנב, אלא זן מיוחד: ארנב ננסי הולנדי. שאין לי מושג מה זה אומר, האם זה בא לידי ביטוי בכך שזה ארנב שאוהב לעשן מריחואנה ואוהב שמקריאים לו את "יומנה של אנה פרנק"? גם הילד שלי לא ממש הצליח להבין את זה.
״אבא, מה זאת אומרת שזה ארנב הולנדי?״, הוא שאל כשהיינו בדרך חזרה.
״זה אומר שהוא ארנב רגוע״.
״למה?״.
״כי בהולנד אין מלחמות״, אמרתי לו.
רצה הגורל ובדרך חזרה מחנות החיות בחולון, כמה דקות לפני שהגענו הביתה, התחילה אזעקה. אני מיד נכנסתי למצב אזעקה - חניתי בצד, שחררתי חגורה, פתחתי את דלת הרכב, אבל פתאום הבחנתי בכך שהילד לא פועל בהתאם. הוא נשאר קפוא בכיסא. שאלתי אותו: "מה קרה?", והוא הסתכל אחורה על המושב האחורי, שם היה הארנב בקופסת קרטון. ״אני רוצה שהוא גם יבוא איתנו״.
״מה?״, לא הבנתי.
״הארנב״.
״אין לנו זמן לזה״.
״אבל אי אפשר, הוא הארנב שלנו עכשיו, והוא איתנו בהכל, אי אפשר להשאיר אותו מאחורה״.
הסתכלתי על המבט בפניו של הילד ולקחתי נשימה עמוקה. ״טוב״, אמרתי ולקחתי את קופסת הקרטון עם הארנב, וכך מצאתי את עצמי משתטח על הכביש ליד צומת חולון ביחד עם הילד שלי ועם ארנב. משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה. באמת שלא. אין ספק שזו אחת משלוש הסיטואציות המשונות שהייתי בהן בחיי. והייתי בהרבה סיטואציות משונות.
כשנגמרה האזעקה, קמנו, הרמנו את הקרטון עם הארנב וחזרנו לאוטו. זה היה כל כך סוריאליסטי ולא הגיוני שממש צחקתי מזה. הילד הסתכל עליי. ״מה מצחיק אותך?״.
״כלום״, אמרתי, ״סתם״.
אחרי שחזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה, הילד שאל אותי אם נוכל לבחור לו שם. זו בעיה כרגע, אמרתי לו, כי אנחנו לא יודעים אם הוא בן או בת. רק בעוד ארבעה חודשים, כשהוא יהיה בן חצי שנה, נוכל לדעת ונבחר בהתאם למין שלו. הילד אמר שהוא מרגיש שזו דווקא ארנבת. ״אולי, נחכה ונראה״, אמרתי לו, ״יש עוד ארבעה חודשים״.
״אבא״, אמר לי הילד כמעט בלחישה, כמי שנזהר בדבריו, ״אתה חושב שכשנדע אם זה ארנב או ארנבת כבר לא תהיה מלחמה?״.
״אני מאמין שכבר לא תהיה״, אמרתי לו, ״אני מאמין שכבר לא תהיה״.