המנהיג האחרון

ההתנקשות: באותו לילה דהרנו למערכת לחפש נחמה. כולם דהרו. הנביאים והשוטים; הפטפטנים והשתקנים; קלי הכתיבה והמתייסרים; אלה ש"אמרו לנו" ומי שסירבו להאמין שזה יכול לקרות. אחרי שאיתן הבר הודיע בקול מרוסק ש"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", התפזרנו בקומות השונות וחיפשנו מסופים. מעולם לא נראה המסך הירקרק, עם הסמן המרצד בפינה, כה אילם ומאיים. אפילו קלי הכתיבה בינינו ישבו שמוטים בחדרים המרופטים, קיוו שיקרה נס והמסכים הריקים יבלעו אותנו. ידענו איפה היינו ומה עשינו כשיצחק רבין נרצח, אבל ברגעים שבהם הדופק הדהד באוזניים, היה חשש אמיתי שנכתוב משהו מתלהם ולא מנומק, שיסגיר חמת זעם חורכת שתגרום לנו להתחבא מתחת למיטה בבוקר.

"את רבין לא לקחו מאיתנו", אמר יוסי גנוסר, שהיה הערוץ החשאי של רבין לערפאת, "רצחו אותו מאיתנו. אני מציע שלא נטייח את זה במילים אחרות: רצחו אותו מאיתנו. הרצח נעשה כדי להחליף את השלטון בישראל. זה רצח פוליטי, שמטרתו הייתה לרצוח את רבין ולגרום לכך שבישראל תהיה ממשלה אחרת. יגאל עמיר רצה לרצוח את האיש שהיווה סמכות לעם ישראל בהליכה בכיוון של הפשרת היחסים עם הערבים. הוא טוען שהצליח וגם שמח על הצלחתו". גנוסר אמר שזה יביא לרמה של אלימות שאף פעם לא הייתה בישראל. שאנשים יירו אחד בשני על מקום חניה. והוא צדק.

ההתמודדות: יצחק, לשעבר הנער עם הבלורית המקלישה, לקח בהתמודדות ב־1992, אחרי כל המלחמות ההן; אחרי יגאל אלון, שהיה הבטחה מנצנצת ומת, וגם דיין מת, כמעט כולם מתו, ואולי סוף־סוף גם רפ״י מתה. רק הוותיקים סביב רבין, אנשים כמו מולה כהן, יודעים שהם שונאים את שמעון פרס בגלל רפ״י ובגלל בן־גוריון ובגלל פירוק הפלמ״ח. וגם אם הם נראים כמו קרנפים, יש להם זיכרון של פיל.

הספר: הצורך הכפייתי לומר אמת כי אין ברירה, התנפל עליו ממארב יושרו. ב"פנקס שירות", שדב גולדשטיין כתב מפיו, סיפר רבין בגילוי לב גמור על גירוש ערביי רמלה ולוד עם מקלעים שהוצבו ברחובות הראשיים וירו אלפי כדורים עד שהערבים הבינו שהדרך היחידה שפתוחה בפניהם היא להיאסף במשאיות של צה"ל ולהימלט לירדן. רבין הסביר שישראל אינה יכולה לסבול שבדרך המלך המחברת את העיר המרכזית שלה עם הבירה תהיינה שתי ערים ערביות גדולות, טעונות שנאה ומשטמה.

שמואל תמיר, שעמד בראש ועדת השרים, נשכב לאורך ולרוחב לא לאשר את הסיפור הזה. הוא אמר: "אסור שהאמת תבוא מפי הגבורה ומפי מי שהיה ראש ממשלת ישראל. זה יקפח את הטיעון שלנו שנהגנו באנושיות ולא אנחנו חוללנו את הבריחה הזאת".  את ה"חתרן הבלתי נלאה", שתיאר את שמעון פרס, המציא גולדשטיין ושאל את רבין אם זה לא חריף מדי; רבין חיבק ונישק אותו והוא לא היה מזן המחבקים.

ההתמודדות: מולה כהן עמד שם, דמות טרגית של שליח חדשות רעות, שנכנס לחדר של רבין בהתמודדות של 80' ואמר ליצחק בקול אטי ועמום משהו: "יצחק, יש לנו 28.9%", שהיו פחות משליש, שהיה המינימום הקודר ביותר שרבין מוכן היה לקבל. רבין, שאנשים שהיו איתו בחדר מעידים שהיה המום ומאוכזב ונרעש, ונראה לרגע כמו סטן לורל אחרי שהוא חוטף מקל בראש מסיבוב לא מוצלח של הארדי, אמר בקול סדוק: "אני מבקש מכולם לצאת ולהשאיר אותי לבד עם ניבה (ניבה לניר, שהייתה הדוברת שלו - ר"מ)".

ואז הוא קלט שיצחק בן־אהרן יושב שם, ואפילו רבין מובס ופגוע לא יכול לגרש את בן־אהרן מהחדר, כי זקן שבט לא מגרשים משום מקום. רבין ביקש מלניר לבשר לכתב הטלוויזיה הישראלית שהתלווה אליו במשך אותו שבוע התמודדות כי לא יוכל לעמוד בהבטחה לחשוף את עצמו למצלמה בכל מזג אוויר פוליטי. במילים אחרות: תגידי לכתב שאני לא יכול לדבר איתו. תגידי לו שאני לא מוכן לתעד את הייאוש שלי.

בן אהרן התרשם שרבין מתכנן לא להזיז את הישבן מהכיסא עד הבוקר וניער אותו קצת בקול החצץ שלו: "יצחק, ה ו א ירצה לכבד אותך, הוא יבקש ללחוץ לך את היד, ואני הרי יודע איך אתה מרגיש". ורבין, שבאמת היה אובד עצות באותו רגע, שאל: "מה אני אעשה?", "תיכנס לפניו לאולם", יעץ לו בן־אהרן, "ותתפוס לך כיסא ותיצמד אליו, כך שלא תצטרך לחלוף על פניו וללחוץ לו את היד ביוזמתך".

וכך היה. רבין חש לאולם, חבש כיסא, וכמו שכל טיפש ידע מראש, פרס עשה כניסה גדולה עם תשואות והכל, ואז עט באטיות של נץ, פרס, בז, וניער במרץ את כף ידו הרפויה והמובסת של יצחק רבין. מה שהיה יפה אצל פרס כל השנים שבהן היה יו״ר המפלגה והסיוט האישי של רבין, היו נימוסי השולחן הפולניים שלו, בתנאי שהוא זכה. בהתמודדות קודמת, שלא באשמתו של רבין, חילקו במחנה שלו פתקים לחייטים ולקחו מידות ללימוזינות, ורבין נסחף עם הזרם העולץ כפי שלפעמים קרה לו, ואז הצביע המרכז בעד קאמבק מהדהד של פרס, ורבין הסמיק בכיסאו בשורה הראשונה.

בהתמודדות הפעם היה רבין חדש; חזות ורדרדה ומחייכת, שלווה נטולת טיקים, ביטחון עצמי. כמו תמיד, לפני שהסתער על היעד והשמיד אותו, נזכר רבין כי יש לו היסטוריה של מי שנשכב וזקוק לזריקה בטוסיק לפני שהוא מנצח בגדול. רבין איבד את הקול לפני מסיבת העיתונאים. לא כל אחד מאבד את הקול ברגע החשוב בחייו. אבל למרות המעידות, יצחק רבין הוא האיש שהיה שם. הוא פיקד על הכוחות והוא האיש שנתן לנו את המדינה הזו. זה סוג מסוים של אמת חזקה יותר אפילו מחשבון אכזרי של כושר מנהיגותו של יצחק רבין.

ששת הימים: לא צודק ולא הוגן לסכם את מלחמת ששת הימים מבחינתו של רבין באזכור התמוטטותו בימי ההמתנה, בייחוד כאשר רבין היה האיש האחראי לבינויו והכנתו של צה"ל למלחמה. ואם עוסקים בזריקות הרגעה, חשוב להבין את הרקע. רבין הלך לפגישה עם בן־גוריון בתחושה שישאב עידוד מהזקן, שיחזק את ידיו. לאסונו קרה בדיוק ההפך. בן־גוריון אמר לו: "אתה תביא את מדינת ישראל לשואה גדולה יותר מהשואה באירופה". זה שבר אותו. בן־גוריון אמר: "תתחפרו, אל תירו ירייה". אז הוא נשבר. התמוטטות עצבים. הוא היה עייף, הוא לא ישן, הוא השתעל, מלא ניקוטין, הוא הקיא.
 
ההתמודדות: כבר בתחילת הלילה נפתח פער מורלי בין שתי הלשכות. אצל פרס היו פעילים שמוטי פנים, שערכו חישובים על ניירות והשתדלו שלא לפגוש את מבטי העיתונאים. אצל רבין הרים הרעש את גג הרעפים. העיתונות עמדה שם צפופה והמתינה לאישור הרשמי לתחושה שהייתה באוויר.

התחושה הייתה שאחרי 18 שנה מעוותות, "אנחנו" ניצחנו. אנחנו זה הטובים, אנחנו זה מלח הארץ, יצחק רבין הוא אנחנו, יצחק רבין הוא התקווה הלבנה הגדולה האחרונה שלנו, ורק הוא יכול. אבל רבין שילם את המחיר על כל סנטימטר בדרך. תום נעורים הפך למרירות; סקרנות אנליטית הפכה לחשדנות; המבוכה הביישנית הפכה לחשבונאות קרה, והנחישות המפורסמת לאובססיה.

הוא סירב לחזור בו או להתחרט פומבית על כל דבר נבזי וקטנוני שכתב על יריבו. "אינני לוקח חזרה את הפודל ואת החתרן הבלתי נלאה", ענה רבין לשאלה. בעיניו פרס התחיל ראשון, ויש לו תעודות על הברווזים שפרס תקע לו בסבסטיה ועל ההתשה הקשה שהייתה מנת חלקו כראש ממשלה צעיר עם שר ביטחון עצמאי ועוין.

כמעט 20 שנה חיפשו פרס ורבין את אבי העורקים איש אצל אחיו. ההבנה ביניהם הייתה כי רבין חוטף מאנשי מפלגתו בעבר ובהווה, כולל מיתוס השתיין, המתמוטט תחת לחץ והנץ המיונן, ואילו פרס חוטף מהיריבים הפוליטיים. ויצמן הסגיר את משבר מלחמת ששת הימים שלו; דן מרגלית הסגיר את חשבון הדולרים של אשתו; וכל אלה עלו לו בסיום חפוז של ממשלת המעבר וגרמו לו להפסד השלישי מול פרס. וכל אותן שנים, כאשר פרס הסתובב חבוש מכף רגל ועד ראש, שרוט וחבול, מוכה באגדות עם על אם ערבייה ומניות בתדיראן, פונק יצחק רבין על ידי כולם; על ידי התקשורת, על ידי תומכיו, ובעיקר על ידי היריב הגדול - הליכוד.

מלחמת לבנון: יצחק שמיר העדיף לעבוד מול רבין מאשר מול אריק שרון, כי זכר את מה שבוחרי הפריימריז שכחו. כי היה זה רבין שנקרא אל דגלו של שרון במלחמת לבנון והשיא לו את העצה האלמותית: להדק את המצור על ביירות.

רבין: "לסגת?! בשום פנים ואופן. הנסיגה מביירות הייתה נותנת לאש"ף את הניצחון האדיר ביותר שלו על צה"ל. זה היה אסון ומכה מוראלית אילו היינו נסוגים בבושת פנים... המלחמה לא הביאה לחיסול הטרור נגד ישראל, לא הנחילה לנו הישגים מדיניים ואין גם ביטחון שתביא שקט ליישובי הצפון... אני סבור שפעולת צה"ל בדרום לבנון הייתה משיגה אותן מטרות שעם ישראל הסכים עליהן. בראש ובראשונה הרחקת האיום האש"פי".

ראש ממשלה: כמה קשה להציג אותו היום כאיש חזק. איש חזק לא היה נענה לתביעתה של גולדה לסלק את שולמית אלוני מהממשלה ולהכניס תחתיה את הדתיים. איש חזק לא היה נכנע לתביעת רפ״י למנות את פרס כשר ביטחון רק כדי לא לאבד את ראשות הממשלה. רבין האמין כי אם ישחק לפי הכללים, יהיה טוב מאחרים ויעשה את הדבר הנכון, יעניקו לו העם והמפלגה את תשומת הלב המגיעה לו.

רבין עלה לשלטון ב־74', והוא היה ראש הממשלה הראשון משלנו. הוא היה צבר, ולא גבאי אירופי נוסח מפא"י, והוא הביא עמו את התקווה כי ניתן לנהל את הארץ הכושלת על עקרון התמימות. היה לו קו אשראי פתוח אצל הציבור, והוא בזבז אותו כה מהר, שהראש הסתחרר. העילה לנפילתו היו מטוסי חיל האוויר שנחתו בשבת והוציאו את המפד״ל הצדקנית מכליה הקואליציוניים. אבל האמת היא שרבין לא מימש את ההבטחה. עד הנפילה היו מוכנים לסלוח לו על הרקורד הלא אחיד שלו, כי מול הימין הצעקני היה לנו ראש ממשלה פלמ״חניק. זה היה נהדר, והוכחה כי גם אם פירקו את הפלמ״ח לא שברו את רוחו.

מכיוון שהיה מוגן כל כך כראש ממשלה ובתקווה הגדולה של מפלגתו, הופתע עד דמעות כאשר גילה למחרת הנפילה את שמעון פרס מרקד על גווייתו הפוליטית. האיש שלא שירת בצה״ל במובן המקובל, הפוליטיקאי "שצמח מן המנגנון" שרבין מעולם לא נדרש להבין או ללטף, גרר אותו אל תוך הזירה. רבין סירב להודות כי נפילתו, כמו כישלונו כראש ממשלה, היו עניין אישי כפוף לכישוריו ולאופיו, והמציא את האליבי ששירת אותו. כי פרס הוא חתרן בלתי נלאה. זה היה רבין היפה בשיא כיעורו, שלא קרא נכון את ההשלכות החיצוניות של המאבק והגיב בבכי תמרורים, כאילו הפגיעה של פרס איננה בו, אלא במדינה כולה.

אוסלו: סוכם שגנוסר ייצא לערפאת. המטרה הייתה להביא לכך שערפאת יפעל אצל החמאס, שאנשיו חטפו את נחשון וקסמן, למען שחרורו. גנוסר היה בדרך לעזה כשהטלפון צלצל. רבין ביקש ממנו לחזור.

רבין אמר: "אני נותן לך אישור שבשיחתך עם ערפאת תאמר לו שאנחנו מוכנים לשקול את שחרורו של ראש החמאס שייח' אחמד יאסין. אם לערפאת יש דרך להציע את זה לחמאס. יש לך סמכות ממני לומר את זה לערפאת".

גנוסר העביר לערפאת את המסר. בסופו של דבר לא הצליחה ישראל להציל את וקסמן. הניסיון לשחרר אותו בפעולת צה"ל נגמר בטרגדיה. רבין, כמו המנהיג שהיה, יצא לתקשורת ולקח אחריות על הכישלון. לקיחת אחריות הייתה אלמנטרית בעיניו. בלעדיה אינך יכול להנהיג ולנווט.

הנושא העיקרי במה שנקרא "אוסלו ב'", היה עידוד הרשות לפעול במישור הביטחוני, כולל הידוק הקשרים בין גורמי הביטחון הישראליים לפלסטיניים. רבין הסביר שהוא מצפה שביטחון הפנים בשטחים שבהם הם שולטים יהיה באחריותם המלאה, ושהם ימנעו ויסכלו התארגנויות ותכנונים של גורמים המתנגדים לתהליך עם ישראל. הפלסטינים אמרו לו שהתפיסה הזאת מקובלת עליהם באופן עקרוני. רבין היה המנהיג האחרון שהשיקולים שהניעו אותו היו טובת מדינת ישראל ולא מה יכתבו עליו בספרי ההיסטוריה.  

ההתמודדות: ב־1992 הצביעה המפלגה בעד חיים חדשים, ויצחק רבין, גלדיאטור בעל כורחו, ניצב בזירה סמוק מאושר, למרגלותיו שוכב יריבו הפוליטי והאישי הגדול, וההמון שואג ומטה את אגודלו מטה, לחסל, לחסל. ויצחק רבין לא רוצה להרוג. הוא רק רוצה ללחוץ באבירות את ידו של יריבו.

ביל קלינטון: "אני ממשיך להאמין שאילו היה רבין חי היינו מגיעים להסכם שלום עם הפלסטינים תוך שנתיים־שלוש והעשורים האחרונים היו שונים לחלוטין...הפתרון ארוך הטווח שעליו מסר רבין את חייו, הוא שתי מדינות. הסכם כזה היה מבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם".
 
חלום ושברו: אפילו שכולם יודעים שדרכם של חלומות לגוז, יצחק רבין לא היה עוד חלום שנגוז, משום שרבין היה ילד החלומות של מדינת ישראל, הבן הבכור של תנועת העבודה העירונית, יהלום הכתר מגזע הנפילים. לא היה ולא יהיה ילד כזה, שבאופן הרמוני הכיל את כל החומרים הנכונים להמשך השושלת: בן למשפחת מייסדים ארוגה ברקמת הנהגת היישוב, מסלול פיקוד בפלמ"ח, קווי האש של המדינה שבדרך והמשך מסלול פיקודי בצה"ל עד שמונה לרמטכ"ל.

ככזה עשה את מלחמת ששת הימים שעשתה אותו כמעט אימפרטור, שגרירנו בוושינגטון, שר בממשלה, ראש ממשלה - מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, אם לא שיצחק רבין יהיה תעתיק דיוקן של המדינה - וזה בדיוק מה שקרה.

את הדיוקן הטוב ביותר של רבין כתב רן אדליסט וכך הוא מסתיים: "יצחק רבין הוא האיש שהיה בצמתים גורליים, הוא פיקד על הכוחות; טוב או רע, הוא האיש שנתן לנו את המדינה. זאת איננה עובדה לוגית אלא סוג מסוים של אמת שהיא חזקה יותר אפילו מחשבון של כושר מנהיגותו. כל מה שקרה למדינת ישראל בדרכה מחלום הקוממיות אל השכשוך במדמנת השמנת והדם - כל זה קרה ליצחק רבין".