כבר חודש חלף ובא הסתיו. על כך מעידים פריחת החצבים בשדות העוטף המוריקים, ריח החציר שנקצר לבקר שנותר. בין נחל הבשור לנחל גרר החליף ריח השרוף המר, ריח נורא, מלווה בדממת מוות, דממה שממנה בוקעת הזעקה: איך. איך הפך גן העדן הנפלא לעמק הבכא? הסתיו כבר כאן, אבל נראה שהקיץ מסרב ללכת, כמו אומר: איך אלך והם עדיין שם? הם, החטופים, בהם תינוקות, נשים, ילדים וזקנים שנקטפו מהעוטף כמו פרחים.

כבר חודש עבר, והכל כאן נותר כמו באותו 7 באוקטובר המר, אסון שהותיר גן עדן שגווע. כבר בבריאת העולם העניק הבורא מתנת אל ליושבי העוטף, ים של כלניות, אדמוניות, חינניות, שצצות ופורחות בכל חורף לאורך דורות, פריחה שהייתה לפסטיבל דרום אדום, עטוף בשמחה והרבה חזון.

כבר חודש עבר, גם היורה כבר טפטף, ובבטן אדמת העוטף ניצני הכלניות החלו להנץ. כן, גם השנה יפרחו כאן הכלניות עם האודם הלוהט שאת העוטף יקשט. אבל בניגוד לשנים היפות, לא יהיו אלה אותן כלניות, אלה שהטבע העניק להן את הצבע האדום הטבעי. בחורף הזה כלניות העוטף יאדימו מדם הנופלים, דמם של אותם גיבורים אלמונים, שמסרו נפשם להצלת חיים. כלניות אדומות כדמן של אותן משפחות נפלאות, שנטבחו באכזריות בידי מפלצות, כלניות שיאדימו מדם הרוקדים. אלה שנרצחו רק משום שהגיעו לעוטף כדי להיות שמחים.

חודש כבר עבר ועל עתיד האזור כמעט לא ברור דבר. אבל מההיסטוריה הארוכה למדנו שאת חבל הארץ הזה מעולם לא נטשנו, מימי האבות ועד ליל 11 הנקודות, כי תושביו מלח הארץ ומפריחי שממה שתמיד נאחזו באדמה, חרשו, זרעו, נטעו, קצרו עם הרבה זיעה ודם, מול אלה מעזה שתמיד ניצבו מולם ונגדם.

כבר חודש עבר והזמן לא עוצר מלכת. בעוד כולנו ממתינים לשובם של החטופים, לשיקום היישובים ולהגלדת הפצעים, נישא תפילה למרומים: אנא תן לנו כמה שנים של שלווה לחיות בשקט על האדמה ספוגת הצער, הכאב והאימה.