הטלטלה העזה שכולנו חווים אחרי 7 באוקטובר נוגעת בתפיסות הכי בסיסיות והכי קיומיות של כל אחד מאיתנו. ועל הדרך, מנתצת את כל ההדחקות שהצלחנו לטפח, לפעמים אפילו לאורך חיים שלמים.
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
הגדולה שבהדחקות היא המשוואה הבסיסית של הקיום, שאומרת: אם תשחק את המשחק נכון, יהיה בסדר. אם תעבוד קשה, תצליח. אם תשמור על הבריאות, תישאר בריא. אם תהיה נחמד והגון לסביבתך, תהיה אהוד. וכו'. נכון, מדי פעם החיים נותנים לנו סטירה כזו או אחרת, שממחישה את גודל האשליה. אבל אצל רוב האנשים זה קורה במינונים קטנים מספיק כדי להמשיך להדחיק. ובעיקר, כדי לחשוב שיש היגיון בשיגעון. סיבה ותוצאה. קשר ישיר בין ההתנהלות שלנו וגורלנו.
ואז פורצת מלחמה איומה כל כך. ואין־ספור אנשים חפים מפשע נטבחים, בלי שום הסבר הגיוני שמפריד בין מי שניצל ומי שאיננו עוד. וחוסר ההיגיון הזה זולג גם לשדה הקרב, שבו חייל אחד נותר בריא ושלם, בעוד חברו שניצב לצדו סופג את הכדור הקטלני.
והדעת - הסקרנית, המשכילה, זו שמחפשת הסבר לכל דבר - לא מצליחה לעכל את האשליה הנצחית שמתנפצת בבת אחת. את התובנה שבניגוד למה שאנחנו מספרים לעצמנו כל החיים, יש לנו הרבה פחות שליטה על גורלנו ממה שרצינו לחשוב.
ואז מתחילות השאלות, שאני באופן אישי שואל את עצמי ללא הרף בחודש האחרון. האם - בשש אחרי המלחמה - התובנה הזאת תשנה את ההרגלים הבסיסיים שלי? האם אתחיל “לשחרר"? לחיות הרבה יותר את ההווה, מתוך הכרה בכך שהשליטה שלי בעתיד קטנה בהרבה ממה שחשבתי? האם בכלל אפשר להחליף דיסקט באמצע החיים? ועוד ועוד.
אבל בשעה שאני ושכמותי מתייסרים בהרהורים קיומיים, יש אנשים שהופכים לעצמם את החיים לקלים בהרבה. ואני מדבר על אלה שמייחסים כל התרחשות להתערבות אלוהית. אני מדגיש - לא מדובר בכלל האנשים הדתיים, אלא בקבוצה מסוימת שמשטיחה את האמונה, ולטעמי אפילו מבזה אותה. קבוצה שבעתות מלחמה נשמעת הרבה יותר, ואני מודה - פשוט מוציאה אותי מדעתי.
הדוגמאות הן אינסופיות. רבים טענו, למשל, שאחד הקיבוצים בנגב המערבי שאליו לא חדרו מחבלי חמאס ניצל הודות לכך שתושביו דתיים. וששער הקיבוץ היה סגור הרמטית, בגלל השבת. מה שלא עזר, כמובן, לתושבים הדתיים של שדרות ואופקים שנרצחו, וזאת למרות אמונתם. או ליישובים אחרים בנגב המערבי שהשער שלהם היה סגור.
גם לשחרור המבורך והמשמח כל כך של התצפיתנית אורי מגידיש מיהרו להדביק סממנים אמוניים. הגדירו אותו כנס, צירפו אליו הפרשת חלה וכו'. ספרו על זה ללוחמים שחירפו את נפשם בפעולה צבאית - ואנושית לגמרי - כדי לשחרר אותה.
היה גם בית, שנהרס כמעט לגמרי מטיל שפגע בו, למעט שולחן השבת הערוך שנותר ללא פגע. אני מתקשה לספור כמה פעמים נחשפתי לצילום הזה, שהיה מלווה באין־ספור דברי תהילה והודיה לבורא עולם. ומשתמש במקרה כ"הוכחה" לקיומו.
ההסברים האלה מקוממים אותי קודם כל בגלל הפשטנות הבוטה שלהם, שהופכת את האמונה הדתית למשהו שהוא על גבול עבודת האלילים. אבל מה שבאמת מרתיח פה הוא חוסר הרגישות המוחלטת כלפי אלה שכן נפגעו. כי מה אתה אומר, בעצם, בשעה שאתה מסביר שקיבוץ דתי שלם ניצל הודות לאמונתו? שלחברי הקיבוץ החילוני הסמוך, שנטבחו בהמוניהם, פחות הגיע לחיות? שאלוהים החליט שלא להציל אותם, כי הם לא ראויים לחסדיו?
כשחיילת חטופה אחת משוחררת, ו־240 חטופים אחרים עדיין נותרים בשבי בעזה, מה משמעות הקריאות הצוהלות על כך שאלוהים הציל אותה? האם הוא העדיף אותה על פני ההמונים שנותרו מאחור? עזבו לרגע את חוסר ההיגיון - כבר סיכמנו שהוא לא ממש קיים גם בעיניים חילוניות - אני מדבר על חוסר הרגישות.
בשורה התחתונה, אם אלוהים אכן קיים, אני בטוח שהוא לא חש בנוח מכך שמייחסים לו רק הישגים, ולא מבקרים אותו על כישלונות (אלא אם כן, כמובן, אלוהים הוא בנימין נתניהו).
על הסכין
בימים כתיקונם, הייתי מקדיש טור שלם לשיר חדש של הביטלס. או איך שלא נכנה אותו. אבל הימים רחוקים מתיקונם, ולכן הדיון ב"now and then" יסתפק בשורות ספורות. נתחיל בסוף: זה לא שיר גדול. אם היה נוצר בזמן אמת, הוא היה נדחק לשולי היצירה הביטלסית. ראוי בהחלט, אבל רחוק מהשיאים של ארבעת המופלאים.
ובכל זאת, חשיבותו הגדולה היא בעצם היותו. יש הרבה ביקורת על כך ש"now and then" הוא לא “באמת" שיר של הביטלס, אלא הלחמה מלאכותית של כל מיני קטעים שנוצרו בנפרד, ואפילו בעשורים שונים. מבחינתי, ברגע ששיר נפתח בקולו של ג'ון, שאליו מצטרף פול, ואז נכנס התיפוף הרינגואי המזוהה כל כך, ואחריו הגיטרה המייבבת של האריסון, זה ביטלס מספיק.
והעיתוי, העיתוי. הדבר האחרון שמעניין את מי שאמון על הוצאת השיר הזה הוא המלחמה שלנו כאן. אבל מבחינתי, אלוהי המוזיקה דאג לכך שהמילים שלנון כתב בסוף שנות ה־70 ייצאו בדיוק עכשיו. בתרגום חופשי: אם אצליח לעבור את זה, זה הכל בזכותך. כל אחד יכול לבחור בזכות מי. אצלי זו במידה רבה המוזיקה. וספציפית, שירי הנצח של הביטלס.