פה ושם, יש נקודות אור. השבוע, למשל, חברת הקונגרס האנטי־ישראלית רשידה טליב חטפה נזיפה חמורה ברוב גדול, תוצאה של שיתוף פעולה בין רפובליקנים לדמוקרטים. טליב, שלא הסכימה לגנות את טבח ה־7 באוקטובר, הואשמה פעמים רבות ברטוריקה האנטישמית הבוטה שלה. אבל כשהיא קידמה הפגנה שבה אלפים קראו "לשחרר את פלסטין מהירדן אל הים", והתעקשה להמשיך לטעון שמדובר בקריאה ששואפת ל"חופש, שלום וזכויות אדם" – הקונגרס החליט להראות לה איפה עובר הגבול.
הפרשן הבכיר המקורב לביידן: "לישראל יש את המנהיג הגרוע בתולדותיה"
לאחר הקרנת הזוועות בהוליווד: עימותים בין יהודים לפרו פלסטינים מחוץ לאולם
מסתבר שגם באמריקה יש עודף נציגי ציבור שמתמחים בגזלייטינג, ולא שוכחים לצווח בקולי קולות שמנסים לסתום להם את הפה. אומנם מדינת הפטנטים אנחנו, אבל אף אחד כאן לא המציא את זה. טבח ה־7 באוקטובר שחרר מהבקבוק את שד הטרור שהתחבא מאחורי העמדת פנים של דאגה לתושבי עזה, וגם את השד האנטישמי שבמשך שנים התחבא מאחורי טענות ל"ביקורת עניינית על ישראל".
כשהאירועים צפים למעלה בעוצמה כזו, וכשיהודים בעולם נרצחים על ידי מפגינים פלסטינים, כבר אי אפשר לבלף. האמת מתגלה, וכך גם אופיו האמיתי של מי שממשיך לדבוק בעמדותיו הקודמות כאילו לא קרה דבר. הפרופסורים באוניברסיטאות העילית שממשיכים להלהיט סטודנטים עם תוכן אנטי־ישראלי, פוגשים היום צונמי של ביקורת, איום שלא להעסיק את בוגריהם, ומשיכת תרומות.
השבוע פורסם תחקיר ב"Free Press" על 200 אוניברסיטאות שהסתירו תרומות בהיקף של 13 מיליארד דולר ממדינות זרות, רובן אוטוקרטיות. התחקיר גם מצא מִתְאַם בין מספר התקריות האנטישמיות בקמפוס לבין תרומות ממדינות במזרח התיכון.
המלחמה האמיתית שמתחוללת היום בעולם, אם כן, היא לא בין כוחות ליברליים לשמרניים, או בין אידיאולוגיות ימין ושמאל, אלא בין אלה שהקצינו לבין המיינסטרים. זוהי נקודה קריטית בזמן, שבה רבים מבינים שאסור לתת לקיצונים לנהל את השיח יותר. צריך לשים להם גבול, כי המטורללים והמשיחיים לא יכולים לנהל את השפויים. הם חייבים לזוז הצדה, וזה נכון גם אצלנו.
בונים על השפיות שלנו
הרגשות העזים ממאורעות החודש החולף מביאים את כולם לקצה, ובכל זאת, יש קווים אדומים שצריך לשמור עליהם. לרגעים נדמה שחזרנו לאיזושהי שגרה, אבל זה רחוק מאוד מהאמת. לישראלים יש איזשהו מנגנון אוטומטי ששואף לחזל"ש, אבל אין שום דבר שגרתי כשחיילינו נלחמים בתופת, כשחצי מדינה מפונה או במילואים, וכשהמלחמה על דעת הקהל ברשתות ממשיכה להשתולל. מי שאינו קיצוני מבין היטב שכרגע צריך להשקיע את האנרגיה במקומות אחרים, כי אין לנו באמת יכולת לחזור להתקוטט.
אמירות חסרות אחריות על פצצות אטום, חזרה לגוש קטיף או כיבוש עזה יכולות לעלות לנו בתמיכה הבינלאומית, לשנות את מאזן הכוחות ולהוריד אותנו שאולה. בנימין נתניהו היה צריך לפטר את השר עמיחי אליהו, וחבל שהסתפק כרגע בנזיפה. באותו אופן, הדיבורים על החלפת הממשלה ברגע הזה הם אולי משאלת לב של רבים, אבל היא לא משאלה אפשרית.
ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת פרסם השבוע נייר עמדה לגבי סוגיית היום שאחרי. לדבריו, לעת עתה כל שיח בנושא חייב להיות דיסקרטי. "העיסוק ביום שאחרי – מוקדם ומזיק. משדר לאויב שהמלחמה בדרך לסיום ומחזק את רוחו ואת עמידתו. זה עלול לשדר לכוחותינו מסר זהה ולפגוע במומנטום החיובי", הוא כתב.
בן שבת הוסיף כי בשיח כזה יש פוטנציאל למחלוקת תפיסתית פנימית ולפגיעה בלכידות, ובשיתוף הפעולה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות האזור. "היום שאחרי תלוי בגודל ההישג הצבאי שיושג, בדינמיקה ובהזדמנויות שייווצרו בעקבותיו. אי אפשר לחזות את כל זה כבר עתה, לכן נכון להתמקד רק במלחמה".
בכל רגע נתון, כל אחד מאיתנו מחויב לזכור ש־240 חטופים בעזה בונים על השפיות שלנו ועל כך שנתנהל נכון. כל מי שמקצין את השיח כרגע מסכן גם את המדינה וגם אותם. מדינת ישראל מושתתת על הידיעה של כל אחד מאזרחיה, שאם יקרה לו משהו, המדינה תעשה הכל כדי להשיבו הביתה. זהו החוסן שלנו, זה הביטחון הלאומי. לכן אסור להיכנע לשיח קיצוני, וכל אחד צריך לתרום את המאמץ האישי שלו.
המנהיגים החדשים מתגלים
הקיצונים הם תמיד הראשונים שבטוחים שהם יודעים הכל, ברור להם מה צריך לעשות בכל שלב. אסור להיגרר אחריהם. אסור לפחד מכך ש"המחנה שלהם" יתחזק, משום שישראל השתנתה לעד ב־7 באוקטובר. אף שהם נוטים ללחוץ לנו על העצבים, צריך לזכור שתגובת נגד עלולה לחזק את הקצוות ואת השנאה הפנימית שהם ניזונים ממנה, ועדיף להתעלם.
ישראל נמצאת בנקודה שבה מנהיגים אמיתיים יבלטו מעל השאר דווקא משום שינהגו מתוך ריסון פנימי וחשיבה ארוכת טווח. חלקם כבר מתגלים. נפתלי בנט מסביר את ישראל בעולם לא פחות טוב מיונית לוי. השר משה ארבל קרא השבוע לתקן את חוק הלאום, כי הוא מבין שמדינת ישראל כוללת אזרחים דרוזים וערבים, ורובם אוהבים אותה לא פחות מהיהודים. גם מנסור עבאס לא גילה שום סובלנות לחברת כנסת ברע"ם שהכחישה את מעשי חמאס, ולא התקפל גם אחרי שהיא התנצלה.
ח"כ יואב סגלוביץ אמר השבוע שמכיוון שכל הקונספציות קרסו, העבר לא יעזור לנו לנתח את העתיד, ולכן כרגע כדאי להתרכז רק בהווה. הבטן מלאה וקל ללכת לקצה, אבל חובה על כל מי שרואה את עצמו כשליח ציבור להבין את משמעות מעשיו בהווה ככאלה שמייצרים את היום שאחרי.
ישראל לא תינצל כשחמאס ימוגר, היא תינצל אם ניצור כיוון של תקווה שידבר לכמה שיותר אנשים במדינה. לא ל"גוש", לא ל"מחנה", לא לקונספציה ישנה שעבר זמנה. מי שמדבר על חזרה לעזה וכיבוש לבנון לא מייצר תקווה אצל מרבית הישראלים, אלא פחד. מי שחושב שזה פוגעני לומר "עם ישראל חי" כל כך הרבה, לא באמת עושה חסד עם ערביי ישראל. באמת שאין סיבה להתייחס לאלה או לאלה.
הדרך שבה כל אחד מאיתנו מגיב למאורעות בהווה היא חלק מהיצירה הכוללת של היום שאחרי. כל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, על מעשיו ועל מילותיו, ולחשוב אם הוא תורם לעידוד הקיצוניות או לעידוד בנייה של דרך אחרת, שרואה את מורכבות ההווה ואת מורכבות היום שאחרי.
אנחנו צריכים לבחור מחדש לא רק את המנהיגים שלנו בשלטון, אלא גם את מובילי הדעה. מי שקופץ בראש עם אותה חשיבה שהביאה לאסון, הוא לא אדם ששווה להתעכב עליו.
האם כולם מסוגלים לזה? ודאי שלא. אבל האחדות הפנימית אצלנו היא שיקול מכריע גם אצל האויב. מי שבוחר היום בנרטיב קיצוני כדי לצבור כוח, עוזר לאיראן. חד וחלק. תזכרו את מה שלמדנו על עידן התקשורת ב־2023: תקשורת שלילית יכולה לתת כוח. רק התעלמות היא זו שמונעת.