מתקדמים, כך מבשר לנו דובר צה"ל, והוא האדם היחיד במערכת שקל לי להאמין לו. האמת היא שכבר הובסנו בידי כנופיה שחשבנו בטעות שהיא גרגיר אבק, לנוכח העוצמה המדווחת של צה"ל, שלנו, של הממשלות שלנו.
עשורים יעברו עד שיתוקן הנזק שיצר אבי אבות החרבתה של מדינת ישראל | רון קופמן
ישנן כבר אמירות שחוקות, שאם נשמע אותן שוב, הן יגרמו לעם שלם לחלות בקוליטיס. "לעולם לא עוד", או מפקד חיל האוויר שמכריז במטס מעל אושוויץ "אם היה לנו צה"ל באותם ימים".
חמישה שבועות של לחימה. במושגים פשוטים של כדורגל, התעוררנו מההלם של 7 באוקטובר לפיגור של 10-0 במחצית. עכשיו נלחמים (גם) על הכבוד, כדי להקטין את הפער ל־10-7, כדי שגועליציית האפסים שמנהלת אותנו תוכל לקשקש ביטויים כמו "אתוס", "מיתוס", "מיגרנו את הנאצים", "הכלנו את המציאות שאנחנו במזרח התיכון, אז הבעלבית השתגע".
המאכערים של מכונות המילים מדקלמים משפטים שקשה להבין אותם, בלי תחושה של בחילה. "צה"ל כבש מוצב של חמאס". רגע, רגע, זו סצינה מהסרט "לכשכש בכלב" של רוברט דה־נירו ודסטין הופמן? איך בתוך חמישה שבועות שכחנו שארגון טרור פרימיטיבי, כנופיה שחמושה גם במצלמות גו־פרו, אופנועים וטנדרים, כבשה כאן חבל ארץ, כולל בסיסים צבאיים, בתוך פחות משעה?
איך בכלל הגענו למציאות של "מוצב של חמאס"? איך בזבזנו מאות אלפי טונות של חימושים במשך 18 שנה בירי על חושות בחוף הים של עזה, עם דיווחים מרגשים של "חיל האוויר תקף מטרות של חמאס וגא"פ בעזה"? איך בכלל נוכל לשכוח את המציאות המסויטת הזו שיצרו בשבילנו? איך נוכל להתעלם מהלוחמה הפסיכולוגית שניהלו כאן ממשלות בהרכבים שונים, כדי לסמא את עינינו, לטמטם אותנו לגמרי, ולמכור לנו ביוקר תחושה מזויפת של ביטחון, עם משפטים שנשמעים היום כהונאה: "אנחנו מודיעים לאויבינו, אל תנסו אותנו".
אז הם ניסו אותנו, את התוצאה של הניסיון רואה כל העולם, אבל בעיקר אנחנו, נתינים של מערכת בלה־בלה, נפלנו קורבן לטיפוסים נרקיסיטיים שמכרו לנו אשליות, אג"ח מזבל יצוק – ועכשיו הם מוכרים לנו עוד – ואנחנו נאלצים להמשיך לקנות.
# # #
אמא שלי, אישה בת 91 וחצי, דיירת בדיור מוגן בגבעתיים, צמודה לטלוויזיה. 12־13 שעות שהיא משקיעה בצפייה מדי יום. כשיש אזעקות היא מתעלמת, כמו שנהגה בכל חייה, כפי שלימדה אותנו, לא לפחד.
"רוני, איך זה שוב קרה לנו? תסביר לי. אני לא יכולה להכיל את התמונות של אמהות שכולות, של אמהות לחטופים. אני פשוט לא יכולה".
"אמא, אולי מספיק עם הטלוויזיה? תראי סרט, לכי שחקי קלפים, רדי להרצאות. אל תשגעי אותי, הראש שלי סלט, אמא. את שואלת אותי שאלות שאין לי עליהן תשובות".
אבל זו אמא שלי. אני מכיר אותה טוב, היא לא מפסיקה. "רוני, זה בגללכם, אתה והחברים שלך שחשבתם שאפשר לעשות שלום עם ערבים. אתה אף פעם לא מקשיב לי, וזה מרגיז אותי. מה אמרתי לך כל החיים שלך? אין שלום, אין שתי מדינות, הם רק רוצים לגמור אותנו. אני ינקתי בכפר סבא את השנאה שלהם, אני מכירה אותם טוב".
אז אני מדליק עוד סיגריה. "שוב אתה מעשן, מה יהיה איתך, מתי תקשיב לי?".
"אמא, את מטמטמת אותי, מה את רוצה שאני אגיד לך? שהכל קרס? את כבר יודעת טוב ממני. שחררי, בחייך, למה את חייבת לאכול לי את הכבד?".
כמו חוקרת שבויים, היא משנה גישה. "מה נשמע בבית, הכל בסדר? למה שרית עובדת? זה זמן להיות עם גיא, לא ללכת למשרד. אנחנו במלחמה".
אני מרגיש כמו אדם שמתמודד עם סלע שנוצר מלבה שהתקשחה לפני מיליוני שנים. "אמא, כיפוש עובדת במפעל חיוני של תעשייה ביטחונית. אני כבר קורא לה 'כיפוש החיונית'. מה את רוצה ממני?".
"אוי, רוני, תפסיק להצחיק אותי. חיוני זה מה שיורה ברובה, בטנק, במטוס. היא לא חיונית, היא רק אומרת לך שהיא חיונית. ואתה הרי טומטום, תמיד היית. כשהיא הייתה אצלי בשבת, אמרתי לה שחיונית זה עכשיו להיות בבית עם הילד. הילדות שלך כבר גדולות, גיא לא. הוא קטן, ואנחנו במלחמה".
"וכשאמרת לה, אמא, מה היא ענתה?".
"היא הסבירה לי מה היא עושה. הבנתי שהיא לא יורה בכלום, אז אמרתי לה שתשב בבית. הכי טוב בבית".
"יופי, אמא, חשוב שאמרת לה. היא בסדר גמור, היא גם מתפעלת את הבית, אל תדאגי".
אבל היא חוזרת לעצמה, ואני מרגיש את האולקוס. "רוני, מה יהיה? עד מתי? מתי תפסיקו עם החלומות שלכם על הערבים? תענה לי, מתי?".
טוב, אם אני לא מתחיל להיות אסרטיבי עכשיו, היא מנצחת אותי, כמו שהיא מנצחת שישה עשורים. השנתון שלה, תחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת זה גזע של לביאות, הן לא לוקחות שבויים. "אמא, אין לי חלומות, אף פעם לא היו לי", השבתי. "כל מה שרציתי ואני עוד רוצה, זה לחיות. לא האמנתי שתהיה קריסה כזו, גם לא את, אז תני לי אוויר, יש לי עבודה. יאללה ביי, אני צריך לנסוע".
"לנסוע? על מה אני מדברת איתך? לאן אתה נוסע? שב בבית. אנחנו במלחמה, אתה כבר 'חטיאר'. מה שמעתי שאתה רוצה להתנדב לנהוג במשאית של מים או של אוכל? מי ייקח אותך? אני סומכת על שרית שתוציא לך את השטויות מהראש, אתה יורד מהפסים. רוני, תקשיב לי, אתה אף פעם לא היית נורמלי, אני אמא שלך, ואמא יודעת. אתה אף פעם לא הקשבת לי. תמיד רצית להיות ברחובות, ילד רחוב".
"אמא, ביי. עשית לי ורטיגו, אני מסוחרר".
"רוני, אני אדבר עם שרית, שתדאג שתישאר בבית. תעבוד מהבית. זה לא זמן לטייל בארץ".
"בסדר, דברי איתה".
# # #
נסעתי לשמוליק סלבין, כדי שיעודד אותי שבמקביל לקריסה הביטחונית לא נקרוס גם כלכלית. אנחנו מכירים 40 שנה, הוא אחד מהאנשים החכמים שאני מכיר. הוא כבר היה הכל מכל: מנכ"ל האוצר, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה (ללא שר מעליו) ויועץ כלכלי לראש הממשלה יצחק שמיר. בכסף הוא מבין. בתחילת המלחמה רצו למנות אותו כפרויקטור כלכלי.
בשנים האחרונות הוא יו"ר קרן השקעות סלע קפיטל. הגעתי למשרד שלו במגדלי משה אביב. בשעה 15:00 בצהריים הוא היה שם לבד. "מה קרה, שמוליק? איפה כולם? חשבתי שכסף אף פעם לא ישן", אמרתי.
הוא חייך וענה בקולו הצרוד. "יש כאן עובדים במילואים, אמהות שהבעלים שלהן במילואים, אז שלחתי אותן הביתה. אמהות עושות עבודת קודש, כדאי שתדע את זה. איך אמא שלך?".
"חיה ובועטת, שמוליק. הדור שלה חבל"ז".
"רוני, תקשיב לי. הדור שלה בנה כאן מדינה, בזכותם אנחנו חזקים, אל תהיה לי ציני עם זה, אתה מקשיב לי? איך הילדים, הנכד - כולם בסדר?".
"כולם יופי, 'בורוך השם'".
"נו, אם אתה מזכיר את השם, אנחנו בחצי דרך לגאולה. למה באת דווקא אליי? אין לי סבלנות אליכם בתקשורת, אבל אותך אני אוהב. לא יודע למה, אבל אוהב. מה אתה רוצה ממני?".
חייכתי. "דבר איתי במושגים שאני אבין. מה קורה בכלכלה שלנו? אנחנו באסון, קרבים לאסון?".
הוא הרצין. "תקשיב. ישראל היא כלכלה חזקה מאוד. עם תל"ג של 1,800 מיליארד שקל, אנחנו כוח. אז נכון שיש ירידה מובנת עכשיו, נגיד, 1,350 מיליארד, בסדר? בשנת 2023 ובמחצית הראשונה של 2024 נסבול קצת - אנחנו יודעים לסבול - אבל בקיץ הבא אנחנו נחזור לעצמנו, אל תדאג".
"איך לא לדאוג? תראה את חברות הבנייה. לפי מה שאני שומע, רבות מהן מתמוטטות. תראה מה קורה עם חנן מור".
הוא איבד סבלנות. "זו הדוגמה שאתה נותן לי? בא מישהו ורוכש קרקע במינוף של מיליארד וחצי, ואתה נותן לי אותו כדוגמה? ללא שום קשר למלחמה הוא הסתכן בענק. הבנקים כמו בנקים עצרו לו את הזרם. זו לא דוגמה לכלום. מי שהתנהל באחריות ייצא מזה. ייקח זמן, אבל נתאושש - כי זו דינמיקה של אחרי מלחמה".
מעבר לאופטימיות של נער שהיה חב"דניק, גולנצ'יק שנפצע אבל חזר לשירות בתותחנים, סלבין מודאג עכשיו משני אחייניו. הם לוחמים ביחידות מובחרות, שניהם נפצעו, אומנם קל־בינוני והם מחלימים, אבל הוא מודאג מהמצב.
"תגיד לי, רוני, אתה יכול להסביר לי מה קרה לנו? את הלוגיקה אני מבין, אבל איך? תקשיב, אחרי שתסתיים המלחמה, אני רוצה 'גיהנדיקט' (ללכת, נגמר – ר"ק) של כל האלופים והגנרלים שנהיו לי פוליטיקאים. ופוליטיקאים אני מכיר כל חיי, טוב זה לא, באחריות".
"שמוליק, מה זה הם פוליטיקאים? הכל פוליטיקה. גם בבית אנחנו פוליטיקאים. רס"ן בצבא ששולחים אותו לפו"מ זה כבר פוליטיקה, כי שלחו אותו ולא קצין אחר שהיה טוב כמוהו, לפחות. אי אפשר להחליף את כל שדרת הפיקוד. הרמטכ"ל והאלופים שקרסו כבר לקחו אחריות, הם הולכים הביתה. כך גם בשב"כ".
סלבין לא מתרצה, הוא לוקח ללב. הוא כבר בן 70, אבל נראה 15 שנה צעיר מגילו, באותה חולצה כחולה עם שרוולים קצרים, מהסוג שהוא לובש כל חייו. הוא אדם אמיד מאוד, שמכיר את כל הצמרת הכלכלית במדינה.
"בוא אספר לך משהו", הוא אומר לי. "ישבו כאן, במשרד שלי, ארבעה מיליארדרים. דיברנו על השפעת העושר על החיים שלהם. אחד אמר שפיתח תחביב למכוניות יוקרה, יש לו הרבה. אחד קנה מטוס, ויש לו אוסף שעונים מדהים. אחד אוהב לטוס במחלקות ראשונות, גם לבד. הם שאלו אותי מה אני עושה בכסף שלי. עניתי: 'אני תורם'. אתה מבין את מה שאני אומר לך? לא שיניתי כלום בחיי, רק את גובה התרומות, ואני תורם הרבה, זה עושה לי טוב לתרום. כשאני רואה עשירים שתורמים, זה מרחיב לי את הלב".
במקביל הוא אלרגי למשפטיזציה שתקפה את העם, כמו מגיפה. "יש לי חמש בנות, אתה יודע. כולן אקדמאיות, דוקטור לביולוגיה חישובית, דוקטור למתמטיקה. נכשלתי רק עם ילדה אחת, שהיא עורכת דין... חחח... תקשיב, עורכי דין הם אסון לא פחות מכם העיתונאים. כמה אנרגיות הם ואתם מבזבזים על כלום. אין לי סבלנות אליכם. אני קורא הכל, רואה הכל. אפילו את השטויות שלך אני קורא בסוף השבוע כדי להתעדכן שאתה בסדר. אתה והשמאל־מרכז שלך, אתה הורג אותי. טוב שאבא שלך לא רואה מה נהיה ממך".
"שמוליק, אני לא מרכז ולא שמאל. אני כלום, אני אפילו לא מצביע", הודעתי לו את מה שהוא כבר יודע.
"רוני, לא להצביע זו שטות אנרכיסטית של ילד בן 18. אני בן 65 עוד מעט, ואתה מתנהג כמו ילד טיפש".
"שמוליק, אין למי להצביע, אתה הרי מבין אותי. מבחינתי, הצבעת אמון זה לא למפלגה, אלא לאדם, למנהיג שאני סומך עליו. אני לא סומך על אף אחד. מה לעשות?".
הוא התפוצץ מצחוק. "בדבר אחד אנחנו דומים. אני לא רק שאיני סומך, אני גם לא מאמין לאף אחד".
"בסדר, הייתי עדין איתך".
"שמע, רוני. אני הרי מכיר את כולם, אתה יודע. אני מביט על הממשלה, בוחן את התהליך שקורה עכשיו בעיניים שלי, של איש מקצוע. מה אתה רוצה שאגיד לך? שאני סומך על מישהו?".
"תתמקד בעיקר. אתה הרי ביביסט, עליו אתה סומך?".
הוא הרצין וענה: "אני כועס שביבי לא לקח אחריות, אבל אני ריאלי. המלחמה תסתיים מתישהו, אז אפשר לסכם ולהגיד לכולם 'נכשלתם, הביתה'. לא עכשיו, רוני, לא באמצע מלחמה קשה, אחרי אסון נורא כזה, שאין לי מילים להגדיר אותו במילה אחת".
"אז איך אתה כל כך אופטימי בתחזית הכלכלית שלך לנוכח האסון, המשך המלחמה וחוסר הוודאות בגבול הצפוני?".
הוא ענה בפשטות: "כי אני אדם אופטימי מטבעי, ואני עובד עם הכלים לניתוח כלכלי שיש לי מניסיון העבר, מאסונות קודמים שחווינו, אם כי לא חווינו אסון אזרחי בסדר גודל כזה. אני מאוד מודאג ממה שקורה בגבול הצפוני. איך תושבים יחזרו לחיות שם, מאוד מודאג. עם כל התמיכה האמריקאית, בסוף אלה אנשים שלנו שצריכים לקיים בדרום ובצפון שגרת חיים. אנחנו צריכים לקבוע את התנאים, ולא שיקבעו בשבילנו".
נפרדנו. יצאתי ממשרדו בתחושה מעורבת. לא נדבקתי באופטימיות שלו, אבל הוא איש מקצוע, ואני ממש לא, ואולי האיש שהיה בכל הצמתים, שהיה מעורב בהחלטות, יודע דברים שאני לא יודע ולא אדע.
# # #
בינתיים גועליציית האפסים עסוקה רק בעצמה. שר המורשת, עם תקציב של מאות מיליונים על פארש, פוגע במדיניות העמומה של היכולת הגרעינית של ישראל, עם הצהרה על גבול הטמטום, שלפיה פצצת אטום עשויה להיות סוג של פתרון.
שרים אחרים חולמים על התנחלויות בעזה, על ציר פילדלפי, בהסתכלות דפוקה גם כן, שרק יישובים על קו הגבול יעצרו פוגרום כפי שהיה כאן ב־7 באוקטובר - כאילו לא היו יישובים על קו הגבול בשבת ההיא.
ראשי המתנחלים ביו"ש רוצים כוחות שריון ביישובים שלהם. אם אפשר טנק בכל חצר, כמו במטולה עכשיו. הם נורא התלהבו מיכולת השריון בהצלת היישובים של עוטף עזה. הדרישה שלהם אומנם הזויה, אבל היא תהפוך למציאות, כי לדרוש - וגם לקבל - הם יודעים.
הם לא מתייחסים לעוטף עזה, כי זה לא מהבייס שלהם. קיבוצניקים, לא דתיים ולא מצביעי ימין קיצוני, אז הם לא מעניינים אותם - הם רק כלי לדרישה לחמש את יו"ש בכל הכוחות שיש.
אני אתפלא מאוד אם תוך שנה לא יהיו שתי טייסות של מסוקי קרב שיוצבו שם ויקבלו הנחיות ממועצת יש"ע וראשי המועצות. חושבים שזו בדיחה עצובה? חכו.
בנימין נתניהו עוד לא מצא זמן להיפגש עם ראשי המועצות האזוריות בעוטף עזה. "כי אחים אנחנו" זו סתם אמירה, ששקולה לפארש של הכססה. איזה אחים ואיזה נעליים. הם לא אחים של ראש הממשלה נתניהו. אצלם לא יהיו ביישובים גדודי טנקים. אני מקווה שיהיו לכיתות הכוננות נשקים ארוכים ויותר מ־1,000 כדורים, בהקצבה לשנה.
לעוטף עזה וליישובי אצבע הגליל וקו הגבול אין את אורית סטרוק, צבי סוכות, פיתהמר בן גביר וסמוצ'קנע גרנד־מייזר. אין להם גם ערוץ 14, שהוא מכונת הסתה נגד יהודים בעיקר. אין לגבול הדרומי והצפוני ייצוג הולם באגם הדרעק. מה זה 130 אלף מפונים, שלפחות 70% מהם מצביעי ימין? הם אבק בשביל הנהגת יו"ש, שנהנית מתמיכה מדהימה. זִכרו את כמות הכוחות שהייתה ביו"ש ב־7 באוקטובר, לעומת הסד"כ שהגן על הגבול הדרומי של ישראל. לזכור ולא לשכוח.
כשתסתיים המלחמה הזו - תתחיל המלחמה הבאה, על תקציבים, ביטחון וסדרי עדיפויות - ללא שום קשר לשאלה איזו מפלגה תשלוט כאן. אי אפשר במצב הנוכחי להאשים רק את החרדים, שמבקשים געלט גועליציוני.
מה עם משרד המורשת, המשרד לענייני ירושלים, המשרד של אורית סטרוק, שרה של יו"ש, מה עם השרה למעמד האישה, שר התפוצות, השר לעלייה וקליטה? זו רשימה של מיליארדי שקלים, על הדרך, ללא שום צורך דחוף בתקופה הזו. שלושה אנשי ניהול מקצועיים יכולים לבצע את כל העבודה.
# # #
מתרבים הקשקושים על גל עלייה לארץ, בעקבות האנטישמיות הגואה בגולה הדוויה אך העשירה. זה זמן לקלוט עלייה? אנשים מתקשים ללקט לירה סורית דפוקה, אז רוצים לחלק סלי קליטה של מאות מיליונים, אולי אף יותר? לא למדנו כלום מהגל של קליטת עולים מאוקראינה? מה אתם חושבים, שבצרפת, בריטניה, אמריקע ועוד קהילות זה יהיה שונה?
יבואו לכאן, יקבלו סל, יהיו קצת במתח, תסתיים הלחימה - והם ישובו לביזנס בגולה. אני לא מזהה כאן 50 אלף מתגייסים לשירות ביטחון מהעולים. אני כן מזהה פוזיציה, קומבינה.
בשביל היהדות בעולם, ישראל תמיד תהיה ממ"ד. נכון שהיהדות האמריקאית כבר גייסה מיליארד דולר כתרומות. בזה הם עשר, באמת, מלא הערכה. אז שיישבו שם, יעשו כסף ויתרמו.
אין לנו מקום כאן, כי אין לנו מקום ופתרון לפליטים שלנו, למלח הארץ, להתיישבות העובדת והלוחמת, ללא שום קשר אם זה חובשי כיפות או חילונים וחילוניות. אנחנו נסתדר יפה אם ימשיכו להגיע התרומות.
חכו קצת, שנחזור להיות אומת ההייטק. כעת אנחנו בלואו־טק, של פנים אל פנים.
אל תבואו, ושלא יביאו אתכם.