מאז השבת השחורה ב־7 באוקטובר הפסקתי לומר “בוקר טוב". אני מסתפק רק ב"בוקר". מאז הבוקר הנורא לא היה אף יום שהיה בו משהו טוב בבוקר. נהפוך הוא, כל בוקר הוא בוקר רע. כל בוקר בני משפחות הנרצחים, הפצועים והחטופים מתחילים את היום כשעיניהם אדומות מחוסר שינה, פניהם מקרינות כאב וזעם. לקפה של הבוקר אין את הטעם של הקפה של הבוקר, הכיסא הריק של יקירם, התמונות שעל הקיר, הטלפון שאינו מצלצל, השאלות של הילדים הקטנים שאין עליהן תשובה. 

בטלוויזיה וברדיו ממשיכים המומחים להסביר, לפרשן, לנתח. דבריהם נקטעים בהתרעות על ירי טילים ופצמ"רים לעבר יישובי חוטף עזה, שקיבל את השם “חבל השכול", וגם לעבר תל אביב וגוש דן, קריית שמונה, בית הלל ועוד עשרות ערים ויישובים. מאות אלפים רצים למקלט או נכנסים לממ"ד או נשכבים בצדי הכביש, רועדים מחשש שהנפילה תהיה עליהם או על ביתם או על מכוניתם.

אחרי דקתיים ממשיכים צוותי המומחים לדבר ולדבר ולדבר, עד ההתרעה הבאה. הם ממשיכים לדבר על כתישה, הם מסבירים איך לשטח את עזה, הם נותנים עצות איך לחסל סופית את חמאס, יש להם תוכניות איך להרוס את התשתיות. הם מציעים להיפטר מהעזתים על ידי שליחתם באוניות פליטים לאירופה. אחד משרי הממשלה לא פסל שימוש בפצצת אטום. כל הצעה קיצונית זוכה לכותרות ולתהודה בתקשורת המקומית והעולמית. 

מול הדברים המתלהמים נשמעים הקולות השפויים של בני משפחות החטופים. בפנים מיוסרות, כואבות, מודאגות הם מתחננים שלפני הכתישה וההשמדה והחיסול, מדינת ישראל תשים בראש סדר העדיפויות את החזרת החטופים הביתה תמורת כל מחיר שיידרש. את החשבונות עם חמאס תעשו ביום שאחרי, הם מבקשים מהפוליטיקקים המתלהמים.

ביום שישי ה־6 באוקטובר חגגו המונים במסיבת טבע בטווח יריקה מגבול רצועת עזה. בקיבוצים ובמושבים ישבו החברים עם בני משפחותיהם ואורחים שהגיעו לביקור, וניסו לשכוח את צרות היומיום. תצפיתניות שלא יצאו לחופשת סוף שבוע ישבו בעיניים עייפות מול המסכים ותצפתו. מספר מועט של חיילים שנשארו על המשמרת פטפטו בפלצפונים עם חבריהם שיצאו לבלות. שגרה.

על הבוקר החלה מתקפת הטרור הגדולה ביותר: כ־1,400 נרצחים, 239 חטופים, אלפי פצועים, נשים נאנסו, ילדים נשחטו, בתי מגורים נשרפו על יושביהם. בתוך מספר שעות נופצה אגדת המעצמה הביטחונית הכי־הכי. באמצעים פרימיטיביים פיצחו רוצחי חמאס את אגדת הגדר האלקטרונית, חדרו מהיבשה, מהים ומהאוויר. הם נעו על גבי אופנועים וטנדרים ביבשה, רחפנים מהאוויר, סירות מהים והפכו את כל המערכת הביטחונית המשוכללת ביותר בעולם לסמרטוט רצפה.

חודש אחרי האירוע הנורא מנסים “כוכבי הפשלה" לעודד את רוח העם הנכאה. מבקשים לתלות דגלי כחול־לבן. בחוצות הערים על שלטי ענק מפרסמים את הססמה “ביחד ננצח". דגלים וססמאות לא יכולים לכסות על התבוסה הצורבת, דגלים וססמאות לא יחזירו את החטופים, דגלים וססמאות לא ינחמו את בני משפחות הנרצחים, דגלים וססמאות הם בסך הכל דגלים וססמאות.

הססמה האמיתית שמנסים להשכיח אותה היא “יחד הפסדנו", את הדגלים עד החזרת החטופים והפסקת הלחימה צריך להוריד לחצי התורן. טריקים ושטיקים של יחסי ציבור ונאומי ססמאות נבובים מצד פוליטיקקים שהיו אמורים לשים את המפתחות ולהתפטר, לא יצליחו להרים את המורל הירוד של עם שלם שהוכה מכה קשה וכואבת.

בני משפחות החטופים עובדים ללא לאות, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מנסים להזכיר לפוליטיקאים שהמטרה העיקרית היא החזרת בני משפחותיהם מהשבי. הם משוחחים עם האלפים שמגיעים לכיכר החטופים להזדהות ולמחות, הם טסים לחו"ל להיפגש עם ראשי מדינות, הם מתראיינים וגורמים לאנשים הקשוחים ביותר להזיל דמעות של כאב והשתתפות. הם נחושים, לא מוותרים. במידת הצורך הם גם מרימים את קולם וצועקים על שרים וח"ככים שמדברים שטויות ומגלים חוסר רגישות בלתי מובן. 

בתחילת השבוע צלצלתי לשני ירושלמי לשאול אם יש מידע חדש כלשהו על אחותה החטופה עדן ירושלמי, שאני כה אוהב. אין כל מידע, היא ענתה לי בעצב והוסיפה: “אני כעת בשדה התעופה, טסה לאמריקה". אני מצלצל לחברים באצבע הגליל לשאול מה קורה בקיבוץ. “הקיבוץ ריק", הם אומרים לי. “התפנינו".

אני מצלצל לחברים בחוטף עזה. חלק קטן נשארו ביישובים, מנסים להציל את החקלאות. ביום שישי מגיעים כמה מהם לתל אביב, להירגע, לשכוח מהצרות מול הים במסעדת "יוליה" בנמל. בלילה הם יחזרו לגיהינום של “צבע אדום". במהלך השבוע האחרון עוד שלושה חברים עברו לבדוק נדל"ן ביוון. נשבר להם. 

החודש מלאה שנה להשעייתי מהרדיו. אנשים אומרים לי ברחוב שהקול שלי חסר להם, אין לי מה לענות. גם לי חסר הקול שלי ושל המאזינים ברדיו. בחודש וחצי האחרונים אינני מוזמן לפאנל של ערוץ 13 (“אזור בחירה" עם רביב דרוקר). עוד מכה לא קלה בכנף. 

הפכתי לחלק מקבוצת אוכלוסייה גדולה של אנשים מיואשים, שכאשר הם שרים את "התקווה" הם מסמיקים כשמגיעה השורה “עוד לא אבדה תקוותנו". לרובנו היא אבדה, לפחות חלקית. כהרגלי, אני מוצא לפעמים נחמה בשירים. לפניכם שיר פסימי ושיר אופטימי. הפסימי, “את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין. האופטימי, “שיר של אחרי מלחמה" של אריק איינשטיין. 

את ואני והמלחמה הבאה

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
 
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
 
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
 
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
 
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה -
המלחמה הבאה, את והתמונה.
 
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.


שיר של אחרי מלחמה

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה

הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...

כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום.
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב. 