נאה בעיניים. זה הדבר שאני זוכר באופן הכי ברור מהשירות הממושך שלי ברצועת עזה. התגייסתי רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ורוב השירות הסדיר שלי היה בעזה ובנותיה. לאורך כל הימים שבהם התבוססנו - מילולית ומטאפורית - בבוץ של שאטי וג'באליה, הרגשנו ללא הרף על בשרנו את העיניים הרושפות, השוטמות. של נשים, ילדים, זקנים. כולם הביטו בנו בתיעוב גלוי. לפעמים, העיניים היו כל מה שראינו, כי הפנים של מיידי האבנים ובקבוקי התבערה היו מכוסות. אבל הן סיפרו את כל הסיפור. זה היה מטלטל לגלות, כבחור צעיר ותמים, ששונאים אותך כל כך.

אבל אני זוכר עוד משהו, כמעט באותה עוצמה. את העובדה שהבנו אותם. את מקור השנאה. בשיחות בינינו, החיילים, תמיד דמיינו מה זה אומר להיות נער במחנה פליטים ברצועה. ישראל מבחינתך היא המקום ששולח חיילים שפורצים אליך הביתה, באמצע הלילה. משפילים את ההורים שלך. גורמים לך להשתין מפחד, בפיג'מה. תופסים את אבא שלך ברחוב, רק משום שעבר שם במקרה, ומכריחים אותו למחוק כתובות או להוריד דגל אש"ף שנתלה על חוט חשמל. ואם הוא רק מעז לבטא מחאה כלשהי, מפליאים בו את מכותיהם, באמצעות אלות. וזה באמת רק קצה הקרחון.

האם כל זה מצדיק את הפעולות המחליאות, הלא אנושיות בעליל, שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר? כמובן שלא. יש פה גם עניין, שלא לומר עיוות, דתי-תרבותי ברור. אבל מה שעוד ברור הוא ששנים של כיבוש ישראלי יצרו מצע נוח במיוחד להיווצרות התפלצות האלה.

התחושה האמביוולנטית הזו מלווה אותי ללא הרף בשבועות האחרונים. כשאני צופה בתמונות של המוני עזתים העושים את דרכם דרומה במצוות צה"ל, אני נמלא ברחמים עליהם. הם עקורים מביתם, שקרוב לוודאי כבר לא קיים. הולכים לעבר עתיד מעורפל, שאין בו שום סימן לתקווה. וקרוב לוודאי שרובם אינם אנשי חמאס ולא היו מעורבים בפעולות הנפשעות. ואז אני נזכר בתמונות של חגיגות השמחה העממיות בעזה, באותה שבת ארורה. בהשפלה הפומבית של גופת החטופה החשופה. בעובדה שחמאס נבחר באופן דמוקרטי, ושמעולם לא נוצרה ברצועה תנועת התנגדות מאסיבית שניסתה להפיל אותו. ומתעורר בי קול ברור שאומר “מגיע לכם". כן, אני מבולבל. מודה ומתוודה.

בניגוד למרבית הישראלים כרגע, שמבחינתם תושבי עזה הם מקשה אחת של “בני מוות", בני הדור שלי ששירתו באינתיפאדה הכירו אותם באמת. ומקרוב. נכון, האינטראקציה הבסיסית שלנו עם העזתים הייתה אלימה ושלילית. אבל החיכוך האינסופי עם האוכלוסייה האזרחית הצמיח גם רגעים מלאי הומור ואנושיות. לפעמים אפילו קרבה. בייחוד כי מרבית העזתים באותה עת דיברו עברית. הרגעים האלה יצרו אצלי אופטימיות. גרמו לי להרגיש שאנחנו לא כל כך שונים מהם, אחרי הכל. פתאום, כל זה נראה כמו אשליה אחת גדולה.

הבלבול הזה חדר אפילו לזיכרונות הפרטיים שלי, ולחשבונות הנפש. במשך שנים התהלכתי עם נקיפות מצפון קשות, בגלל הדברים שהייתי מעורב בהם באינתיפאדה הראשונה. אבל מיד אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שההתייסרות המוסרית שלי היא כמעט... מותרות. איך אפשר בכלל להשוות בין הדברים שעשינו שם לבין הפשעים הבלתי נתפסים שהתרחשו בנגב המערבי? בימי האינתיפאדה, מדינת ישראל כולה נרעשה מסיפורים על חיילים ששברו ידיים ורגליים ל"מפירי סדר". כלומר, פלסטינים שיידו אבנים על חיילים, סיכנו אותם. לחלק מהחיילים המכים נערכו משפטים פומביים. הם ישבו בכלא, הורדו בדרגה. היום, אחרי שנחשפנו למעשי הזוועה המפלצתיים של אנשי חמאס, לשבור ידיים ורגליים למתפרעים נשמע פתאום כמו עניין של מה בכך. אז על מה אני מתייסר?

אבל ככל שהימים חולפים, וההלם הראשוני מתפוגג, אני שב ונזכר. בכל. ומבין שהעוולה של צד אחד - איומה ככל שתהיה - לא מבטלת את העוולות של הצד השני. ושאני מתייסר בצדק, כי המעשים שהייתי מעורב בהם שם סתרו - ועדיין סותרים - את החינוך והערכים שעליהם גדלתי.
וזה מוביל אותי לשורה התחתונה היחידה שאני יכול לייצר כרגע. למרות כל מה שקרה, אני לא מוכן להיכנע לדרישה של לנהוג כמוהם. “לדבר ערבית". אני עברי, ואמשיך לדבר עברית. 