יש לי פנטזיה קבועה, כבר שנים. ובחלומי, חסן נסראללה נמצא בעיצומו של עוד נאום רהב מתוך הבונקר, כשלפתע - קבוצה של בחורינו המצוינים נכנסים לפריים, משתלטים עליו בנקל ולוקחים אותו משם. והכל בשידור חי. ברגעים היותר פרועים של הפנטזיה אחד מהם אפילו מישיר מבט למצלמה וצועק בעברית: “אמא, תכיני לי שניצל כשאני חוזר!". אגב, זה עובד מצוין גם עם איסמעיל הנייה, או כל ארכי־טרוריסט אחר.
זאת אומנם פנטזיה פרועה, אבל היא נסמכת על דורות של מורשת קרב אמיתית. על החילוץ הנועז, הבלתי נתפס, של אנטבה. על סיפורי ההתחפשות המדהימים של מבצע אביב נעורים. על החיסול של אבו ג'יהאד בתוניס. על חטיפת אייכמן בארגנטינה. הנקמה המתמשכת והבלתי מתפשרת במרצחי הספורטאים שלנו באולימפיאדת מינכן. הניצחון ההירואי של ששת הימים. סיפורי הגבורה של מאיר הר ציון ויחידת המאה ואחת. אפילו סיפורי חסמב"ה. במשך שנים ארוכות התרגלנו למיתוס שעל פיו ידה הארוכה של ישראל תגיע לכל מקום. ושלמעשה - אין באמת גבולות ליכולת ולכוח שלנו.
ובדיוק על הבסיס הזה נקבע גם היחס הקולקטיבי שלנו לארגוני טרור כמו חיזבאללה או חמאס. אנחנו נוטים לזלזל בהם, להשתומם מהעובדה שכוח קטן יחסית מצליח לשבש את החיים במדינה שלמה וחזקה בהרבה. ולחכות כל הזמן - לפחות בתת־מודע - לאותו רגע קסום שבו כוח קומנדו ישראלי אכן ייכנס לבונקר של נסראללה וימחץ את היתוש הטורדני הזה. אבל זה לא קורה, כבר עשרות שנים. המציאות לימדה אותנו שברגע שבו ארגוני הטרור קנו אחיזה בטריטוריה, ובאוכלוסייה אזרחית - על כל המשמעויות המוסריות והבינלאומיות הכרוכות בכך - המלחמה בהם הפכה לסבוכה בהרבה. וכבר אי אפשר לפתור כל דבר בעוד חיסול הירואי של “ראש הנחש". כי אין סוף לנחשים. למעשה, באופן אירוני, הרבה יותר קשה להילחם בארגון טרור קטן כמו חמאס מאשר בצבא סדיר גדול, כמו המצרי או הסורי שהיכרנו היטב.
אבל נדמה לי שהתובנה הזו עוד לא חלחלה באמת בקרב מרבית הציבור הישראלי. רגע אחרי המכה הכל כך כואבת של 7 באוקטובר, המדינה כולה נמלאה בדוברים מלאי רהב, שהתחרו זה בזה בתיאורי ה"נכסח" וה"נשטח". שיהיה ברור, אין לי ספק בצורך להנחית על חמאס מכה אנושה ולשנות באופן מהותי את המצב בשטח. אבל מדובר במשימה סבוכה הרבה יותר מהאופן שבו היא הוצגה, לפחות בתחילת המלחמה. ובמקרה של חיזבאללה, הקושי הזה רק מחריף.
מה שמוליך למחשבה הלא פופולרית הבאה. לגמרי לא ברור שלישראל יש באמת יכולת להשמיד באופן מוחלט את הארגונים האלה. כלומר, תיאורטית, על לוח השרטוט הצבאי, כמובן שיש לה. אם נכתוש אותם לאט ובטוח, לאורך חודשים ארוכים, הם לבסוף ייכנעו. אבל ברגע שבו מביאים בחשבון פרמטרים של לחץ בינלאומי, לחץ פנימי אמריקאי, היכולת להחזיק מאות אלפי חיילי מילואים לאורך זמן, מצבו המתדרדר של המשק הישראלי ועוד ועוד, בכלל לא בטוח שמדובר ביעד ריאלי. במילים אחרות - אנחנו חייבים להבין את גבולות הכוח שלנו. כי הוא מוגבל.
הסוגיה הרחבה הזו באה לידי ביטוי ספציפי בשאלת עסקאות השבויים. עסקאות שללא צל של ספק מחלישות את המערכה הצבאית שלנו, וגם את היעד המרכזי של מיטוט חמאס. אז מה, נוותר עליהן? לא נעשה הכל כדי להציל באופן מיידי אזרחים ישראלים שנחטפו מביתם, באשמתה הישירה של המדינה שהפקירה אותם? כן, המניפולציות של חמאס מתסכלות. מוציאות מהדעת. ובמקום שאנחנו נהיה דוד הקטן והממזרי, שמהתל בגוליית המגושם, כמו שהתרגלנו לראות את עצמנו, אנחנו נמצאים במקום ההפוך. אבל זאת המציאות של לחימה בארגון טרור נטול גבולות מוסריים. ואלה גבולות הכוח.
גבולות שיש להם גם משמעות פוליטית. אם ממשלת ימין על מלא־מלא לא הצליחה למנוע מארגון קטן לבצע את הטבח הגדול ביותר בתולדות ישראל, כנראה שההישענות רק על כוח ועל הרתעה לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן.
על הסכין
כל זה לא אומר, מצד שני, שהחלופה היא יחסי אמון. כשרואים למשל את הלינץ' העממי שנערך בטול כרם לפלסטינים שנחשדו בשת"פ עם ישראל, כזה שמזכיר לינצ'ים קודמים, ברור שהשנאה כלפינו נטועה בעומק העם הפלסטיני כולו. ולכן, הסכם עתידי חייב להגיע, אבל הוא חייב גם להיות נטול אשליות ואמון. רק אינטרסים וערובות בינלאומיות.
גילויי העוינות, הלא פעם אבסורדיים, כלפי ישראל בתקשורת הבינלאומית עלולים להביא לכדי ייאוש. ולתפיסה שהעולם כולו נגדנו, לא משנה מה נעשה. אבל זו טעות קשה. קודם כל, כי זו לא כל התמונה, ואנחנו נחשפים רק לדברים “דרמטיים", מנקודת מבטנו. וחוץ מזה, המלחמה ההסברתית עדיין מתנהלת, כל הזמן. ואסור לוותר עליה.
אין גבול כנראה לסיפורי הכתות ההזויות בעולם, ולכמות סדרות הדוקו שנעשות עליהן. “אהבה ניצחה" (סלקום טי־וי) מציגה את סיפורה של כת שהוקמה בקולורדו בידי איימי קרלסון, שנתפסה בידי מאמיניה כ"ישות אלוהית". ב־2021 נמצאה גופתה וכמה מחברי הכת הואשמו בהתעללות בה. הסדרה מרתקת ועוכרת שלווה.