ישנם רגעים קולקטיביים שלנצח ייוותרו כשאלת ״איפה היית״. איפה היית ב־7 באוקטובר? איפה היית כשרבין נרצח? איפה היית כשנפלו התאומים? איפה היית כששחררו את גלעד שליט? איפה היית כשהפועל זכתה בדאבל? איפה היית כשמכבי ניצחה את צסק"א בפעם הראשונה? איפה היית כשישראל זכתה באירוויזיון? ואז שוב. איפה היית כשחתמו על הסכם השלום עם ירדן, ועם מצרים? איפה היית כשיצאנו מלבנון וכשנכנסנו לעזה? איפה היית כשפרצה מלחמת יום כיפור וכשבגין ניצח? איפה היית כשהיה הפיגוע בקו 5? איפה היית כשאריק איינשטיין מת?
על חלק מהשאלות אני לא יכולה לענות, חלק מהרגעים לא השפיעו עליי באופן אישי, חלקן מאוד. בחלק מהמקרים הייתי צעירה מדי, מתבוננת מהצד, מבינה ולא מבינה. בחלק הייתי מבוגרת מספיק כדי להבין, באחרים הייתי עצובה מאוד, חלקם אפילו שינו את תפיסת עולמי מהקצה אל הקצה.
לפני עשר שנים אריק איינשטיין נפטר. וכמו תמיד במקרים האלה - ואין פה שמץ של שיפוטיות, כי זה טבעי - אנחנו תמיד זוכרים קודם כל איפה היינו, מה עשינו, איפה זה תפס אותנו.
במקרה של אריק, בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מסתובבת סהרורית במשך שבוע על מותו של אדם, כאילו הכרתי אותו באופן אישי. לא הצלחתי להכיל את האובדן לא רק של אדם פרטי שיש לו משפחה וחברים וקרובים, אלא גם של מי שהיה בעל כורחו ולחלוטין נרתע מזה עוד בחייו - סמל. אובדנו היה כמו לאבד חלק חשוב ממך, חלק ממי שהיית, וממה שיהיה מעתה והלאה. שונה אבל קצת דומה היא תחושת התלישות שקיימת גם בימים אלה באוויר, שנוכחת לפחות אצלי.
כתבו על אריק - ואני מניחה שגם אתם כמוני קוראים לו רק אריק, כאילו זה ברור שכשאומרים “אריק" אין אריק אחר - שמותו היה סמלי בכך שלא רק שנפרדנו מאומן אהוב, נפרדנו גם מישראל הישנה, מעולם אחר, ונכנסנו לתקופה חדשה, לעידן שונה מכל מה שהכרנו, לטוב ולרע. יש שיאמרו שבעיקר לרע. אני מנסה לחדול מהרגל האידיאליזציה של העבר, אז אני כבר לא באמת יודעת.
פחות משנה אחרי שהוא נפטר, מבצע צוק איתן החל. כעבור כמה שבועות כתבתי טור שכותרתו הייתה “איפה אריק", כאילו איינשטיין, בנוכחותו הנונשלנטית על הספה עם הכדורגל וחצי החיוך, היה משהו מנחם ומוכר להישען עליו במבצע הקשה הזה שלא זכרתי כמותו בחיי. והיה משהו באריק הזה שעוד לא עיכלנו שהלך אז, שהרגיע אותי גם אם בנוכחותו הסמלית בכתיבה, והזכיר לי תקופות יפות ורגועות להתרפק עליהן, בוודאי שבזמן אפוקליפסה.
הזמן טס, ועשור שלם עם תהפוכות בלתי נתפסות חלף לו במהירות שיא. אני לפעמים מביטה על עצמי במראה ותוהה אם אני באמת רואה או לא רואה את התקופה על פניי. במהלך השנים חשבתי מה הסבים שלי היו אומרים אם הם היו רואים כל מה שקורה פה. ובלי להכיר את אריק ולו לרגע מעבר לשירים, הייתי תוהה לא פעם ברגעים כאלה מה אריק היה חושב ואם הוא היה חכם מספיק כדי לא למשוך אש או ליפול בלשונו כדרכם של אומנים בשנים האחרונות.
כשהחלה המלחמה, ומכיוון שאני באופן אישי חטפתי על הראש (תרתי משמע) ביומה הראשון, הייתי עסוקה במלאכת הישרדות בסיסית ובשבועות הראשונים לא יכולתי להכיל שום דבר מוזיקלי ברקע. משיחות עם אנשים הבנתי שאני לא היחידה ורבים לא היו מסוגלים להאזין למוזיקה.
כשהתיישבתי לפני כמה ימים בסלון, לומדת מחדש להרגיש מהי תחושה של בית וביטחון בבית (לא מובן מאליו), הרגשתי שהגיע הזמן לחפש את השירים המדויקים שירגיעו לי את הנפש. ידעתי שאני צריכה משהו בעברית, אבל שום דבר לא עבד. חוץ מאריק. זו הייתה הפעם הראשונה שהאזנתי למוזיקה באופן אקטיבי זה כמה שבועות, ולא על הדרך לשיר שבקע מרדיו במונית או מאיזו חנות. פלייליסט של שעתיים שמצאתי באופן אקראי ביו־טיוב. קבלו את זה כהמלצת שבת חמה.
עם השנים, מתוקף העבודה, וההיכרות הצמודה עם אנשים שכילדה היו עבורי אלילים, וההבנה שכולם בסוף בני אדם, למדתי שמומלץ לא להעריץ אף אחד אלא לקחת בפרופורציות אומנות כזו או אחרת ולהפריד אותה עד כמה שניתן מהאומן.
אני שמחה שלפחות במקרה של אריק נותר עוד הקסם האנושי הזה שלו תלוי ונוכח באוויר. עם הנחמה של קולו, והשירים האלה שכל אחד מהם נותן תחושה של שיר ערש ושמיכה נעימה על הלב, וכיום במיוחד.