"גיבורות" ו"עשויות פלדה", אלו שניים מהתארים שהוענקו לחטופות ששוחררו בערב שבת לפני שבוע בדיוק, נצח מאז שהחל להיכתב ספר ההיסטוריה החדש והמסויט שלנו.
דמעות בבית החולים: המפגש המרגש בין מיה רגב למשפחתה | צפו
מה לא אמרו עליהן. היו פרשנים בטלוויזיה שאף זיהו חרף הטרגדיה “חיוך מרומז וממזרי" על פניה של אחת הנשים ששוחררו. הם ציינו שהיא לא שכחה לומר תודה לצוות האמבולנס של הצלב האדום. “הולכות זקופות", “גיבורות על קלנועיות" ועוד ועוד השתפכויות.
אני רוצה להזכיר: הן היו פה הרבה לפני כולנו. ילדו אותנו בגבורה אמיתית, בלי דולות ודיקור סיני, בלי מלוניות למנוחה אחרי. הן עלו לאוניות בדרכן לארץ כדי לייבש ביצות ולהפריח את השממה. השימוש במילה “אוניות" הוא הפלגה כפולה. בחלק מהמקרים אלה היו כלי שיט בסדר גודל של קאנו או רפסודה בקושי. סכנת נפשות. איך סבתי רבקה ז"ל הייתה אומרת בנימה כמעט פרוטוקולית? “תינוקת אחת מתחת לזרוע ימין, תינוקת שנייה מתחת לזרוע שמאל, תינוק בבטן ובכל יד דלי של מים שהבאתי מהבאר. נגיד קילומטר עד האוהל". גם מי שלא נולדו פה בארץ הפריחו את השממה. הרי זה מה שבעיקר היה פה. שממה, ציה והרבה אויבים.
האמת, מאז שסבתא שלי איננה, אני מתגעגעת לחוכמתה. הוריי נישאו צעירים, כך שזכיתי ליהנות מארבע סבתות, כולל הסבתות הגדולות. גם בתוך כל הסערות הגדולות תמיד היה להן משפט אחד שהפיס את הרוח. עכשיו אף אחת לא נשארה. אני חושבת שהסיבה האמיתית לכך שהשיחות איתן היו חשובות לי היא העובדה שמעולם לא ראיתי בהן רק סבתות. הסיפור שלהן, כנשים, כיחידות עצמאיות, תמיד סקרן אותי. היו להן סיפורים על העלייה, על האדמה הקשה פה והצמצום שהיו לצד רוחב הלב, על אהבת הארץ ועל מסעות רגליים, על ההקצבה היומית של מצרכים, על רהיטי “לכל" שהיו בסיסיים ושימושיים ועוד. השיחות הללו בדרך כלל הסתיימו בהכרת תודה ובנשימת רווחה על זה שנולדתי בארץ ואחרי העשורים הראשונים לקום המדינה. באמת, מה הייתי עושה עם כל הבוץ הזה, ואילו נדבקתי בקדחת, הייתי באמת נאלצת לשתות חלב שבחשו בו בזנבה של הנאקה שממנה חלבו אותו, כפי שנהוג היה אז?
היה דבר נוסף שלמדתי מהן: להביט מבעד לכתף כדי לדעת מי בסביבה ומי צריך עזרה, ולעולם לא להביט לאחור. הן לא התרפקו על חוצלארץ, כי לא היה להן חוצלארץ. הייתה ארץ ישראל כמשאת נפש, והן זכו בה ואימצו אותה כמולדת. כמו בציורים של האומנים הישראלים הוותיקים, יוסף זריצקי למשל, שציירו את נופי הארץ, האור והשמש, עם הגב לים. מנשה קדישמן ז"ל שיתף אותי פעם במחשבה: אולי הם ציירו עם הגב לים כי כמי שבאו מהגולה הים סימל עבורם את הדרך חזרה לשם. דרך שהם לא רצו בה.
“סבתות הפלדה" הפכו לשיחת היום. חרף גבורתן הן מוגדרות כ"סבתות", כלומר משויכות לאיזשהו תפקיד בתוך עץ המשפחה. מעצבן, כי הן בפני עצמן. אולי, אם נואיל לזכור את העובדה שהן גיבורות בפני עצמן לאורך כל השנה ולא רק כשהשטן פועל פה במרץ וכוחות הדין מענים אותנו, נהיה חכמים יותר. כי בכל הכנות - יש לנו הרבה מה ללמוד. אני חושבת שזו הסיבה לכך שרבים מחבריי וחברותיי הקרובים הם מבוגרים מאוד. אני רואה בהם את אחת המתנות הגדולות של חיי.
אילו הייתה פה חוכמה אמיתית, גיל הפרישה מהעבודה, למשל, היה רק בגדר בחירה. גיל הפרישה מהמילואים היה רק בגדר אופציה. אישה יקרה סיפרה לי שעמותה שבה היא התנדבה אחרי פרישתה העסיקה אותה כמורה בשכר זעום שבזעומים במרכז למידה, בלי תנאים, עם חידוש חוזה מדי כמה חודשים. תחתית שרשרת המזון, בקיצור. חגגה 70 האישה החכמה, שיש לה תעודות למכביר, זמן פנוי, ניסיון והרבה אהבה לילדות ולילדים שבאמת צריכים עזרה. האישה הזו קיבלה זימון לשימוע. “שימוע?", גיחכה בתגובה לפקיד שעל הקו. “את בת 70", אמר לה. “תם זמנך".
בת ה־70 הזו לא פראיירית. היא אומנם נעלבה מאוד, אבל כמי שראתה כבר הכל, שלחה את הפקיד שילך לחפש, כמו שנהוג לומר אצלנו. “שלח מסרון", אמרה לו. “עם גישה כזו, אל תטריחו את עצמכם ואותי בבקשה".
אני מסתכלת על המתנדבות המבוגרות בחמ"ל האזרחי, שמיום ליום מתחוור עד כמה הוא מחליף את מוסדות המדינה הצולעים. מסתכלת על המתנדבות בנות ה־75 בקטיף בחקלאות, ובזמן שאני חצי מתרסקת באפיסת כוחות, הן שועטות קדימה. משימה זו משימה. לפעמים אני מבקשת מהן לקחת הפסקה רק בשביל שתהיה לי לגיטימציה לקחת אחת. “ננוח כשנסיים", הן אומרות.
מכיוונים אחרים, מוסד רפואי גדול שכח לגמרי מהגמלאיות והגמלאים שלו, אלו שנתנו עשורים שלמים מחייהם נשכחו כלא היו; איש חכם בדרגה בכירה מאוד בצבא קיבל לאחרונה שיחת טלפון מהיחידה שהוא עצמו הקים. חייל צעיר הודיע לו שהוא פטור מעתה ועד עולם, כי המפקד החדש מסתדר בלי תרומתו. איזו יהירות, אלוהים. בואו נגיד שיש סיכוי שאילו היה שם בתמונה, בשנים האחרונות, אולי האסון הכבד היה נחסך מכולנו. כמוהו עוד רבות ורבים.
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, חדר האוכל בבארי נפתח מחדש לטובת העובדים במפעל. בד בבד, החברות והחברים הצביעו על מעבר למגורים זמניים בקיבוץ חצרים עד לשיקום. אני לא יודעת מה זה שיקום בהקשר המסוים שנכפה עליהם. אני רק יודעת שאני מעריצה אותן ואותם. יש על מה.
מנשות קיבוץ סעד, שמול כפר עזה והפך לבסיס צבאי, אני שומעת שמבחינתן אפשר לחזור לשם כבר עכשיו. כמו רבות אחרות הן לא מחכות לעיטור העוז. הן היו גיבורות הרבה לפני שנזכרנו להכתיר אותן ככאלה.