בלילה של יום שני חזרו חטופים מעזה. ילדים יתומים, ילדה בכיסא גלגלים, אמהות גיבורות. במקביל להפקה המבוימת של חמאס, בטקס אכזרי שמתיימר להיות אנושי והומני, התכנסה גועליציית האפסים, לחלק קצת שלל לחבריה, מהקופה הציבורית. כן, עוד שיא של גועל פוליטי, בשיא תפארתו המטונפת, נקבע בכינוס הגזלנים הזה. 40 מיליון שקל לחיזוק הזהות היהודית. מה זו החארטה הזו, זהות יהודית?
נחשב כחטוף - אך מת בקרבות: משפחתו של אביב אצילי התבשרה כי נהרג בשבת השחורה
הפעימה השביעית יוצאת לדרך: שתי החטופות הועברו לשטח ישראל
הזהות היהודית מודל 2023 נקבעה ב־7 באוקטובר. נרצחו יהודים, ציונות דתית, חרדים, דרוזים, בדואים, נשים וילדים, גברים שיצאו לתפילה, חברי קיבוצים שנלחמו על חייהם בידיים חשופות, תושבי שדרות ואופקים שנטבחו בבתיהם, קשישים וקשישות בעשור התשיעי לחייהם, מכל יישובי עוטף עזה. חבל ארץ שנכבש, בקלות יתרה, חובה לזכור, בגלל הזהות היהודית.
לוחמים ולוחמות, מילואימניקים שהגיעו לשטח עם אקדחים בלי אפוד וקסדות, בלי רוס"רים, נכנסו לתוך אש תופת, בידיעה שהסיכוי לחזור חי הביתה, נמוך, עד לא קיים. הגבורה של משפחת קלמנזון, שני אחים ואחיין, לא יוצאת לי מהראש. גם גבורתו של סא"ל סלמאן חבקה, שנפל בקרב כמה ימים מאוחר יותר. וגבורתם של אלופים במיל' נעם תיבון, ישראל זיו ויאיר גולן, שחילצו תושבים וחוגגים מפסטיבל נובה. כל אלה הם סיפורי גבורה שעוד לא עיבדנו וגם לא עיכלנו.
זו בשבילי זהות יהודית ששווה 400 טריליון דולר, בחיי אדם, לא 40 מיליון שקל עלובים, שמאכערים פוליטיים יחלקו ביניהם, כאילו היה זה קניפ'ל מזוהם, שנקנה בדם.
55 מיליון שקל לקידום מיזמים בתחום המורשת הלאומית. רגע, מה שאנחנו חווים כבר חודשיים במלחמה, זו לא מורשת לאומית? צריך להעביר חאווה לכיפות, כי רק להם יש מורשת לאומית? לבארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, נירים, שדרות, אופקים, מפוני עוטף עזה ומפוני קו העימות בצפון, אין מורשת לאומית? זו לא מורשת של 200 אלף מפונים? רק 8,000 מפוני גוש קטיף, או חובשי כיפות, זו מורשת לאומית? עשרות החללים ומאות הפצועים בשדרות ובאופקים, חלקם הגדול חובשי כיפות, שנלחמו על חייהם, זו לא מורשת לאומית, לדודי דורות?
77 מיליון לתמיכה בתרבות יהודית־חרדית. דווקא אהבתי לראות את התרבות היהודית החרדית מתבטאת בימים הראשונים של המלחמה. את זק"א, את איחוד הצלה, את עמותת 360, שבלי עבודת הקודש של המתנדבים שלהם, היה האסון הנורא גדול פי כמה. צוות צביקה של איחוד הצלה, שהגיע ממבשרת ציון והציל נפשות תחת אש, היה שיא של תרבות יהודית־חרדית, רק בלי חאווה, רק הקרבה חרדית, אבל אנושית לפני הכל.
נשים חרדיות שהכינו חבילות מזון לאזרחים ולמערכת הביטחון, גברים חרדים שראיתי ברמת הגולן מחלקים את המזון ומגיעים לתוך כינוסי היחידות, הפגינו תרבות חרדית. אבל 77 מיליון שקל הרי לא יגיעו אליהם, הם יגיעו למאכערים, החרדים כפרטים, יראו מהסכום הזה פחות מלירה סורית דפוקה, אם בכלל.
4.3 מיליון שקל לתיעוד ההתיישבות. את חומה ומגדל ויישובי גוש עציון תיעדו בלי כסף, גם לא ביקשו, כי זו הייתה ציונות, לא מאכערים עלובים. נכון שהממשלה הזו מתעבת קיבוצים, כי זה לא הבייס שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד לא מצא זמן, בשמונה שבועות של מלחמה, כדי לפגוש את תושבי הקיבוצים. אבל מה זה העושק הזה? אם גוזלים מהקופה הציבורית 4.3 מיליון שקל להפקות שיתעדו את ההתיישבות ביו"ש של כמה התנחלויות, כמה יעלה התיעוד של שיקום היישובים בעוטף עזה, 22 יישובים שנחרבו?
השיקום של הקיבוצים בעוטף ידרוש זמן שמוערך בשלוש שנים, לפחות. אז אפשר להעריך ש"התיעוד" המקביל, יעלה לפחות 100־80 מיליון. או שפיתהמר בן גביר, סמוצ'קנע־גרנד מייזר והגב' סטרוק לא מתכוונים לתעד בניית קיבוצים מחדש, כי זו לא אדמה קדושה מספיק בשבילם. אין שם את קבר יוסף, או כל אבן אחרת, ואולי לא נמצא איזה מלך מההגדה שחנה שם לילה, אף שזו אדמה מקודשת בדם טרי, אם כי מספיק דם הרי כבר נשפך שם במלחמת השחרור, בפדאיון, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים.
והכי חשוב, כמובן, שלושה מיליון שקל לייעוץ ולהדרכה בטהרת המשפחה. זה באמת מגעיל אותי. העם היהודי, הדתי והחרדי, הקפיד על טהרת המשפחה, גם בשואה, למשל. בלי שישלמו על זה חאווה של שלושה מיליון שקל. עדיף היה שהכסף הזה היה עובר לארגוני הצלה ושמירת כבוד המתים.
יש עוד סעיפי מימון בתקציב, שהם בדיחה עצובה במירעה. איבדנו את הבושה לגמרי. חטופים ושבויים עדיין בעזה, וכאן חוגגים המאכערים של הציונות הדתית והחרדית את חגיגות עגל הזהב. וכל אלה משתינים בקשת על החילונים, כי הרי בשבילם זו פסולת שצריכה להילחם, או להקריב משפחות שלמות, כולל פעוטות, כדי שלהם יהיה זמן לעסוק בחאפ־דה־געלט.
ההלם הציבורי שחווה כאן ציבור של 3.267 מיליון אזרחים ישראלים (כולל ערבים, אף שהכיפות והחרדים לא סופרים אותם במניין האוכלוסייה) במלחמת יום כיפור, היה עצום. העצב הנורא על נפילתם של כ־2,800 לוחמים, רובם המוחלט בקרבות שנמשכו 18 יום בחזית המצרית וברמת הגולן, איים על אחדות העם.
אבל החברה הייתה יחסית מאוחדת סביב הרעיון הציוני, אם כי הייתה מחאה גורפת סביב המחדל השלטוני והמודיעיני. עם כל המחדל והאבל הלאומי, לא היה איבוד עשתונות שלטוני אחרי המלחמה. גולדה מאיר הלכה לביתה, לא חולק נשק לאזרחים בכמויות מטורפות, גם לא היה אסון אזרחי כמו ב־7 באוקטובר, שבו נשחטו כאן כ־1,200 אזרחים. כי אצלנו, היידעלך, יש ערבות הדדית רק במלחמות. שעה אחרי המלחמה מתחיל החיסול של הפוליטיקה דרעק, אחד את השני.
במלחמה הנוכחית התחיל הסיכול הממוקד בפוליטיקה דרעק ב־9 באוקטובר. אז מה יהיה כאן בסיום הלחימה? כמה מאות אלפי נשקים יהיו בידי אזרחים, חלקם בלתי כשירים? כמה אזרחים ימותו בשנה בקרבות על חנייה בחניונים או בכבישים? כמה נשים יירצחו במסגרת מה שמוגדר אלמ"ב? בשנה קלנדרית ממוצעת טובחים כאן ב־22 נשים, האם נגיע למספרים דמיוניים בתחום? אני משוכנע שכן.
המלחמה הנוכחית היא הכי מתוקשרת בכל מלחמות ישראל. תושבי העוטף שנלחמו על חייהם התקשרו לאולפני הטלוויזיה ולאתרי חדשות, אחרי שהפנימו שאין צה"ל. הצבא שלנו, הקומפקטי, הקטן וחכם, חלק מאומת הסטארט־אפ, נעלם מהתודעה של יישובי הדרום, לפרק זמן ארוך.
אלמלא גבורת לוחמי כיתות הכוננות, שוטרים ושוטרות שהגיעו לגזרה באופן עצמאי (כ־60 מהם שילמו בחייהם), כולל שוטרים שאבטחו את נובה עם אקדחים בלבד, צוותי טקילה של שב"כ ולוחמי ימ"מ, המחבלים היו מגיעים לאשקלון, לאשדוד, לראשון לציון, לחולון ולבת ים. ואם זה היה קורה, היינו באמת בסרט אימה אחר.
אבל צה"ל התעשת בתוך יממה, אולי קצת יותר, התחקירים יחשפו את האמת, לפי ציר זמן של דקות, בהתארגנות. ההתארגנות הייתה גם תקשורתית, התקשורת כמובן התגייסה מיד. בתמרון הקרקעי, לכל חטיבה, יחידה מיוחדת, יש תיעוד טלוויזיוני צמוד. מעניין כמה משקיעה חטיבת דו"צ בתיעוד הזה. בטח הרבה יותר מ־4.3 מיליון שקל ומשאבים אנושיים עצומים, שקיבלו המתנחלים.
מדובר ביח"צ פר־אקסלנס, לא עיתונות. יוצרים דרמה של ריאליטי. כל כלי התקשורת מקבלים את ליטרת הבשר שלהם, מהאוויר, מהים ומהיבשה, עם אבטחה מגובה בצוותי קרב. כן, חלפו שמונה שבועות, גם צה"ל, כמו דיירי אגם הדרעק, מתכונן ליום של אחרי. מח"טים הפכו לכוכבי טלוויזיה, מקבלים 30־40 דקות של גבורה תחת אש, בזמן צפיית שיא בכל הערוצים.
בתמורה, כי הרי אי אפשר בלי, מדווחים לנו בערוצים שחיסלנו כבר שניים־שלושה מח"טים של חמאס, וואו. ביום הראשון ללחימה בעוטף איבד צה"ל ארבעה אלופי משנה, מח"טים. בשבוע השני נפלו שני סא"לים דרוזים, סמח"ט ומג"ד שריון. על מה הפליאה והפרסומים על אבידות של האויב הרצחני? הרי באנו "למוטט, למגר את חמאס", או שכבר לא ממוטטים וממגרים?
מה קורה, חבר'ה? מה מצבנו בגזרה? לפני שלושה שבועות החל התמרון הקרקעי, שמגובה כמובן בחילות האוויר והים. שלוש אוגדות נכנסו לעזה, זה כוח עצום בגודלו. אם כל הלוחמים על הקרקע היו נותנים יד אחד לשני, הם היו מכסים את כל הרצועה.
אני חסר מושג מינימלי בניהול לחימה, לא רק בלש"ב, גם במכולת. אבל לשאול שאלות אני יודע, אני עושה את זה יותר מ־40 שנה, משנות ה־90 ועד 2006 בכל הפיגועים והמבצעים, מהשטח. ואני שואל גורמים פיקודיים, במילואים בעיקר, אבל גם בסדיר וקבע. יש להם ימבה ביקורת על ההתנהלות. לדבריהם הקרבות הם אטיים, גם בהתחשב בתא השטח של עזה. רובם סבורים שצריך היה לחלק מיד בתחילת התמרון את שטחה של הרצועה לשלושה חלקים נפרדים, כך שלא ניתן לעבור משטח אחד לשני, אלא באישור צה"ל.
לדבריהם, כל אוגדה מהשלוש הייתה חייבת לתפוס שטח מיד. מדובר בכ־13 ק"מ על 6 ק"מ, שטח קטן לאוגדה מתמרנת. "זה לא רעיון גאוני", הם אומרים, "זאת לא הפתעה, זו התנהלות בסיסית, שכולנו למדנו. חיל האוויר היה צריך לשטח שלושה מסדרונות ברוחב של שני ק"מ לפחות, כדי שיהיה חיץ ברור ובטוח יחסית, בשאיפה למזער אש דו־צדדית, בין חלקי העיר. תכלס, ברמת המאקרו, אנחנו מתנהלים לאט מדי ואין לנו הישגים משמעותיים, גם אם כולם מספרים שיש. הרי אם היינו מתקדמים קילומטר ביום, היינו כבר שולטים בכל הרצועה".
כשאני שואל אותם, עד כמה סוגיית החטופים והשבויים במנהרות ובדירות מעכבת את הלחימה, הם לוקחים אוויר. "הסוגיה הזו קיימת, היא שם בכל הנחיה ופקודה, בכל קרב. אבל היכולת המודיעינית שלנו עולה על זו של חמאס, זה לא מתבטא בהתקדמות שלנו, זו עובדה. עדיין קיימת הססנות, כמו ביום הראשון של המלחמה. אנחנו מאבדים את ההרתעה, בכל יום שחולף, זה מצב לא בריא".
את כל אחד מהגנרלים אני שואל על איראן, כי ביבי הרגיל אותנו שזה האויב הכי מפחיד - הרי חמאס וגא"פ נורא מורתעים, נורא. "אנחנו מאיימים על איראן? זה קצת מצחיק, כי על עזה עוד לא השתלטנו, והיכולת של חמאס מוגבלת. הרי זו לא היכולת הצבאית של איראן, כן? אסור לנו לחשוב על איראן בכלל, לא עכשיו, גם לא בקרוב".
אז המצב באמת לא וואו בשטח, אבל בזירה המדינית אנחנו כלום ושום דבר. מצרים, קטאר וארה"ב מנהלות בשבילנו את המציאות. לא רק שמנהיגיהן מגדירים בשבילנו את הגזרה בכל יום מחדש, הם היחידים שמדברים עם חמאס בשפה שמנהיגיו מבינים.
כל המעורבים הפנימו כבר ב־7 באוקטובר שיחיא סנוואר חרג ממעטפת המגבלות של ארגון טרור, ושהוא לא יכול לשרוד. אבל בינתיים הוא מתעלל בנו, ביסודיות, באכזריות, בשפה של המזרח התיכון. זו לא שפה אירופית ו/או אמריקאית, זו השפה הפלסטינית. הוא קובע, דורש ומשחק משחקים. מתי נפסיק לו את הזרם?
זו השאלה שנשאלת אצל כולם, גם אצל חבריי בכל הפרלמנטים בבתי הקפה, שעמוסים במובטלים מאונס של חל"ת, או של בעלי עסקים בינוניים, שמתרסקים בקצב בכל יום שחולף.
כאשר מטעני חבלה הופעלו בשלט רחוק בשלוש זירות שונות, עלה לחבר'ה הראש לדם. "זו לא עילה להפצצה?", שאל אותי יגאל. "למה אנחנו לא רואים חצי חיל אוויר בשמיים, כדי להוריד להם 500 בניינים, על הדרך?".
"תגיד, אתה אמיתי? 500 בניינים במכה אתה רוצה?".
"קוף, בגלל שאתה מתחפש למוסרי, אמרתי 500 ולא 2,000. אתה הרי מכיר אותי, גם 5,000 זה לא מספיק בשבילי, אחרי 7 באוקטובר".
"בסדר, בסדר. האמריקאים לא מאשרים, כפי שאומר ברהנו טגניה: 'ככל הנראה'".
"קוף, תקשיב לי, פעם אחת תקשיב לי. אנחנו אזרחים במדינת ישראל, שהיא עוד חצי שנה בת 76. זה כבר לא גיל להקשיב להורים ביונייטד סטייטס, הבנת?".
כפיר ולירוי גולשים באתרים הזויים כמו אבו עלי, רוטר ודומיהם, ומעדכנים בוואטסאפ על התפתחויות דמיוניות, בתקווה כמוסה שהפרסום יהפוך למציאות. "אל תשכח שהבאנו ידיעת זהב", הם מודיעים לי. אחד מהם שירת בצה"ל כמלצר בארוחת צהריים במחנה המטכ"ל. "בכל יום באחת ורבע הייתי כבר בבית, לישון לפני האימון. רצו לשלוח אותי לתדמור כדי שאחתום קבע, אבל הודעתי להם שאיני מעוניין בקריירה צבאית... חחח...", הוא מספר לנו ומתפוצץ מצחוק.
השני, שגדל בצפון, היה מש"ק קומבינה שהתמחה בתיווך תורנויות שמירה בבסיס. אבל שניהם מתחפשים לראש אגף מבצעים, כבר שמונה שבועות, יש להם השגות על כל מהלך.
רמבו, קיבוצניק מהדרום לשעבר, משקיע יומיים־שלושה בשבוע בשיקום של קיבוץ בארי. בשירות הצבאי היה לוחם בשלדג. היום הוא חטיאר כמוני, רק מחכה לחילופי שלטון. "אחרי המלחמה יהיו בחירות, קוף, ביבי גמר. זהו, נגמר", הוא קובע.
"רמבו, לא מתאים לך. הוא אמר לך שהוא הולך? כי לדעתי הצנועה והבלתי מעניינת, הוא לא הולך לשומקום. אתה תלך לפניו. בנוסף אני לא רואה אלטרנטיבה שלטונית. את מי אתה רוצה, את גנץ ואיזנקוט, שהם חלק עצום מהמחדל?". הוא צוחק, כרגיל אצלו. "מה רע בגנץ, קוף?".
"עניתי לך, הוא כמו ביבי וקולקציית אפסיו ועבדיו. היה שר ביטחון, היה רמטכ"ל, אז יאללה הביתה". עכשיו הוא כבר לא צוחק. "שטויות, קוף. זה קרה במשמרת של ביבי, אז הוא הולך, כמו גולדה. ואם הציבור יבחר בגנץ, אז הוא יהיה ראש ממשלה".
"רמבו, גולדה התפטרה, פעמיים. ביבי אפילו לא שוקל להתפטר ולקחת אחריות. ואם הציבור יבחר בגנץ, אז הציבור שוב יהיה מטומטם. מה חדש כאן, בנאדם? נכון שהוא יותר ישר מביבי, אבל אני מתגעגע לאריק שרון, אז אני רוצה מישהו כמוהו, אחד שלא עוצר באדום, צהוב ורואה רק ירוק, מתקדמים ולא עוצרים".
"קוף, אריק מת, גמר. זהו, אין יותר. בוחרים ממה שיש, לא ממה שאין. תתבגר כבר, אין לי כוח אליך. שנים אני משקיע בלשקם אותך, אתה עדיין פסיכי וילדותי".
גל הוא רומני, יענו צועני בדם. מאז שהוריו עלו ארצה כדי להשתקע כאן ועד לפטירתם, היו להם חמישה מנעולים על דלת עשויה מפלדה מחוסמת, כי הם פחדו מניקולאי צ'אושסקו, שיבוא עם אלנה וקונסטנטין, כדי לחפש אותם. הם לא הרשו לגל לפתוח את הדלת, לעולם. אז עד היום הוא לא פותח, גם כאשר הם כבר אינם.
הוא שולח לי כותרות ומבזקים של חמאס וקטאר. "תראה, קוף, הם לוחצים להפסקת אש גורפת. מלחמות זה לא בשבילנו, אנחנו לא בנויים לזה. המלחמות היחידות שאוהבים כאן, זה יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שנלחם בגל הירש. אנחנו טובים בסיכולים ממוקדים כאלה. ואתה חולם לי בקול על כיבוש הרצועה. אתה חי בסרט".
האמת היא שהוא מתחיל לשכנע אותי. הקולות מהטיולים של הרמס"ד, דדי ברנע, לפגישות בקטאר, לא מסמנים עתיד טוב יותר שיפסיק את הטרור העזתי הרצחני לפחות ליובל שנים. ההפך הוא הנכון.
קולקציית האפסים שמנהלת אותנו, כל חבריה, עסוקים בעצמם, באינטרסים האישיים שלהם. משחררים אמירות טיפשיות. אם באמת תהיה כאן הפסקת אש ארוכה, ולא רק הפוגה, נחיצותם של גנץ, איזנקוט וסער בממשלה מיותרת לגמרי. 37 טיפוסים יש בגועליציית האפסים, סקרי דעת קהל זה הנתון העיקרי שמעניין אותם.
עוד מעט קט יחל שחרור מסיבי של מילואימניקים, כדי שיחזרו לעבוד, כדי לייצר הכנסות למדינ'ע, שיהיה לאורית סטרוק מימון לטהרת המשפחה.
בצפון עוד לא קרה כלום. עוד מעט יתחילו המאכערים לשכנע את התושבים שזה בטוח כבר לחזור הביתה, כי "חיזבאללה מורתע". איך שלא בוחנים את המצב האזרחי, דרג המחליטים מתנהל כמו מופע של "בנות פסיה". על הבמה זה היה מופע דראג של שחקנים שהתחפשו לאוחצ'ות מוגזמות, במופע שרץ כאן שש שנים לפני 25 שנה, והכניס את תרבות הטרנסג'נדרים לשיח הישראלי.
כשאני מביט על הדרג המדיני, עם הנאומים המופרכים, דברי רהב בלי תוכן אמיתי, אני משוכנע שיש לנו הנהגה של אוחצ'ות, שגם איציק כהן, גלדיס במופע, יכול להיות ראש ממשלה. כי גרוע יותר לא יכול להיות.
מובילים אותנו טיפוסים שמובלים בידי גורמים זרים. אין לנו אמירה או החלטה, רק טקסטים מבחילים. אולי באמת הגיע הזמן שהם גם ישירו. כי בעיבוד מוזיקלי מתאים, הציבור הטיפש, שזה אנחנו, אפילו ייהנה מהמופע.