זה נראה רע. מכל זווית שהיא. היישובים בעוטף עזה - והכינוי הזה מתאים, לצערי, יותר מאי פעם - יישארו בשיממונם עוד הרבה מאוד זמן. תושביהם לא ירצו לחזור אליהם כל עוד חמאס יושב להם על הגדרות, וכפי שזה נראה כרגע לא הרבה השתנה עד כה. כמה אלפי מחבלים חוסלו – וזהו. חמאס כעת מנסה לכפות את סיום המלחמה מעמדה של כוח, תוך ניצול חרדתה של החברה הישראלית לחיי החטופים שעוד ברשותו.
ובצפון המדינה המצב עוד גרוע פי כמה וכמה.

חיזבאללה מחציף פנים בהשראת איראן - ועשרות אלפי תושבים מסרבים לחזור לבתיהם. הדיבורים על הסגת חיזבאללה, מרצונו הטוב, אל מעבר לנהר הליטני, כמתחייב מהחלטה עמומה כלשהי מלפני 17 שנים שקיבלה מועצת הביטחון, הם בבחינת עורבא פרח. חסן נסראללה לא מתכוון לסגת - וצה”ל לא מתכוון, כנראה, לכפות את זה עליו.

בין לבין, עוד ועוד מחדלים נחשפים. הגנרלים נלחמים זה בזה - וכל אחד מהם מנצל את קשריו בתקשורת כדי להציף את גרסתו־שלו. אני קורא את הדברים - וחלחלה של ממש אוחזת בי. פשוט אינני יודע איך להגדיר את העיוורון האינטלקטואלי שנפל על צה”ל. הכל היה מונח על השולחן. הסימנים היו על הקיר. חמאס התאמן במשך חודשים רבים לקראת מה שהוא עשה בשמחת תורה. היה אפילו מי שהכין מצגת שממנה עלה במפורש מה מתכנן חמאס, אך זו לא הוצגה, משום מה, בפני הדרג המדיני או בפני נבחרי הציבור בוועדת חוץ וביטחון. הרפיסות - שלא לומר הארוגנטיות - של הדרג הצבאי הבכיר הייתה קרובה, בעיניי, לרשלנות פושעת, כהגדרתה בחוק העונשין.

אינני יודע מה חשבו “הבכירים”, אלה ששוחחו ביניהם בלילה שבין שישי לשבת, אבל אני יודע ששתיים־שלוש שיחות טלפון היו יכולות להציל מאות ממוות. אחת מהן, לדוגמה, הייתה צריכה להיעשות לשוטרים שאבטחו את מסיבת הטבע. הוראה לפזר אותה, מחשש לחדירה של מחבלים, הייתה גורמת לאלפי הצעירים לנוס על נפשם בעוד מועד. החגיגות לרגל שחרור החטופים, טיפין־טיפין, נוגעות ללב, אבל בד בבד הן השאירו את ישראל שרועה על הקרקע. שני חבלי ארץ ננטשו לחלוטין. עשרות אלפי עקורים בארצם־הם מסתובבים ללא בית.

ארגוני הטרור מהדקים את אחיזתם - ואצלנו חוזרים אל מרכז השיח הדיבורים שקרעו אותנו מבפנים ויצרו אצל אויבינו את התחושה ש”קורי העכביש” נפרמים. אני אפילו שומע שוב את הקולות שמדברים על “פתרונות מדיניים” ועל נסיגות נוספות - ובעיקר על “מדינה פלסטינית”. כאילו שלא למדנו כלום ממה שקרה בשבת השחורה; ככלב השב על קיאו. האשליה שהמלחמה החזירה, כביכול, את השפיות לרחובותינו – אין בה, לדעתי, כל ממש. אני רואה את הדברים לגמרי אחרת. אני רואה את “ההפגנות” מתחדשות ואני שומע את גלגלי מכונות הרעל – ולבי דואב.