חזרתי מביקור בן שלושה ימים בארצות הברית. זומנתי לערב גאלה שמטרתו גיוס כספים לטובת תושבי הדרום. ההזמנה המהודרת הייתה גם תירוץ מצוין עבורי לצאת מישראל, לנשום זמנית אוויר מעט אחר, הרבה פחות מתוח וסמיך מאצלנו.
עם הנחיתה בשדה התעופה הרגשתי כאדם שהסירו מחזהו משקולת של טונה. אחרי זמן רב נשמתי בחופשיות. תמו זמנית נדודי השינה, ובמשך שלושה לילות נרדמתי בקלות. עם הג'ט לג והכל. הסתובבתי בניו יורק, עיר שבה חיים שונים לגמרי מאלו שבארץ כרגע. בפשטות, חיים נטולי מלחמה. אחרי כחודשיים, נדמה לי שכמו רבים מאיתנו שכחתי מה זה לחיות בלי מלחמה. שכחתי איך היינו פעם, לפני 7 באוקטובר.
מצחיק לומר “פעם", אבל בכל יום בימים הללו האמוציות פעלו בטורים שלא הכרתי. שוחקות את הנימים והנשמה ומזקינות אותנו במכפלות. רכבת הרים רגשית. רק ישראלים יכולים להבין על מה אני מדבר.
ניו יורק בעונה הזו קרה מאוד והפכה בשנים האחרונות גם ליקרה להחריד, בטח לנוכח נסיקת הדולר מול השקל. קפה ומאפה מעיפים לך 30, 40 שקלים בקלות. ועדיין, אין מה להתלונן. זו חופשה לכל דבר. תוסיפו לזה עוד כדור הרגעה בצורת הפסקת האש והעובדה שבכל יום חטופים השתחררו, והנה לכם לראשונה, זה זמן רב, תחושה חיובית.
שוטטתי ברחובות וקצת התקנאתי במקומיים שצועדים לעבודה השגרתית שלהם: בבנק, במשרד, במה שזה לא יהיה. אין להם חששות מנפילת חיילים, טילים מתרסקים, חמאס, חיזבאללה, חטופים שעדיין מוחזקים בעזה וכאבי לב יומיים ומייסרים.
חג המולד בפתח. הכל מקושט בתפוח הגדול. חנויות כלבו ענק נוצצות, מעוצבות ברמה עוצרת נשימה ונראות כמו סט של דיסני. מוזיקה משמחת ברחובות, אנשים עוטים תחפושת של סנטה קלאוס, ואפילו פתיתי שלג בצבצו פה ושם. כמעט שאין מניפולציה שלא הפעילו עליי כדי לנסות לקחת ממני כמה דולרים. זו אמריקה.
הגיע המאני טיים - ערב התרמת הכספים, שהיה פשוט מדהים. חד וחלק. אני לא מתרגש מאירועים גדולים ומכובדים, בדרך כלל הם נראים לי תפלים וריקניים, אבל הפעם זו הייתה הצגה מהסרטים, עם תוכן. חליפות טוקסידו ושמלות ערב. דברים ברמה שבקושי רואים בישראל. הכל מתוקתק ואלגנטי. ראש העיר, ששרף את הרשתות לפני כמה שבועות בנאום תמיכה מדהים, עלה לשאת דברים והיה בסיבוב הזה שוב כובש.
הם יודעים להרביץ נאומים האמריקאים האלה, שיהיו בריאים. בישראל זה תמיד נראה מגושם, מגומגם ומעט מוזר. הנואם שמנסה להלהיב נתקע במשפטים כמו: “נכה בחמאס בכל כוחנו, שוק על ירך", ואז מוסיף מליצה תנ"כית, שלא תמיד קשורה לעניין. בארצות הברית לעומת זאת הכל יושב פיקס. מחיאות הכפיים, הפאתוס, החליפה המעומלנת. האומה הזו נולדה להרביץ דברי מוטיבציה ברבים.
פוליטיקאים נוספים ומכובדים הגיעו, דיפלומטים ובעיקר לא מעט יהודים מבוססים שנרתמו ופתחו את הכיס והלב. עומר אדם שר. אם אדייק, אומר שהוא התבקש לשיר בערך ארבע פעמים את "התקווה", ואדם, כפי שכבר כתבתי בעבר, הוא מתנדב ראשון במעלה, נותן בלי חשבון בכלל ובמהלך המלחמה בפרט. בשקט ובצניעות. מצטלם, מחייך, נטול גינוני כוכב. ליאור סושרד, שההופעות שלו, לא משנה כמה מנטליסטים ראית, משאירות אותך פעור פה ומעט מבולבל, נתן בראש. איך לעזאזל הוא יכול לדעת את השם של בת/בן הזוג הראשון/ה של פלוני ופלונית? והיו עוד חברים טובים שהגיעו מישראל ונרתמו. אסי עזר, רותם סלע וליאור רז.
לצד האומנים הושמעו גם סיפורים אישיים מסמרי שיער מאותו יום נורא, מפיהם של לוחם ושורדים. חלקם ילדים. אף על פי ששמעתי וראיינתי כבר רבים בעבר וחשבתי שאני חסין, על הבמה ההיא זה היה מטלטל ומרגש. האמריקאים אוהבים לבכות, וזה היה מידבק. בסוף הערב מיליונים נאספו. סכומים נאים מאוד. הכסף חשוב, אבל מה שעשה לי טוב היה התחושה שאחרי הרבה זמן יהודי ארצות הברית וישראל הם שוב יחידה אחת מלוכדת וחדורת מטרה - לנצח. לשרוד ובגדול את הטראומה.
יודעים מה, אולי גם כדאי שאתקן את הביטוי שהשתמשתי בו קודם, כשציינתי שהנוכחים היו “יהודים מבוססים", ייתכן שהקטנתי את הצלחתם. לחלק מבאי האירוע כיסים עמוקים וכוח פוליטי לא מבוטל, מה שאומר שיש גורמים משמעותיים, שם מעבר לים, שמגבים ואוהבים אותנו. דואגים לישראל. בתוך ים אי־הוודאות וחוסר היציבות של החודשיים האחרונים זה מחזק - התחושה שיש לנו תמיכה כזו ואנחנו לא לבד.