בזכות הפסקת האש, קבוצת ריקודי העם הקבועה שנפגשת בטיילת כמה עשורים, התכנסה שוב בשבת בבוקר אחרי פסק זמן ארוך, כדי לפרוק את העול שהצטבר. אם יש משהו שהצליח לחדד את שבריריות הרגע הנוכחי, את העובדה שאין עבר ואין עתיד אלא רק ההווה, זו ההודנה כפויית הטובה שנחתה עלינו למטרות הומניטריות, בעיקר של נפשנו הפצועה.
במשך שנים אני עוקבת אחרי הרקדנים החובבים בחוף, שמגיעים לרקוד כמעט בכל מזג אוויר. אם אני לא טועה, הם שם בשעה קבועה בכל שבוע, מאז שאני ילדה. למעט ימים של אסונות, מלחמות, קורונה וסופות גשם. לפעמים אני אפילו נעמדת מול מעגלי הריקוד שלהם ומסתכלת עליהם אחד־אחד, על התמהיל המגוון של האוכלוסייה שפוקדת את האירוע המאורגן הזה. יש שם גברים ונשים, את חלקם אני מזהה משנים עברו. ישנם צעירים מאוד וגם מבוגרים. ולפעמים אני מקנאה בהם ממש, שיש להם אומץ לרקוד ככה במעגלים בפרהסיה בים, ולא אכפת להם אם יעבור מישהו שבמקרה מכיר אותם ויראה אותם בסיטואציה.
לפעמים אני לא ממש מבינה את הקהל הצופה, כמוני, שמוצא אטרקציה בצפייה מדיטטיבית כמעט במעגלי ריקודי עם שמפזזים לצלילי קאברים של שירים ישראליים קיטשיים ובלתי נסבלים ברובם, שיצא מהם המיץ.
ולפעמים, בדיוק כמו באותה שבת בבוקר של הפסקת האש, אני עומדת ומעריכה את הרגעים הלא מובנים מאליהם שניתנו לנו אחרי מלחמה של חודשיים. את השמש, את העובדה שאפשר לעמוד יחפה על החול ולא לחשוב בכל רגע לאן צריך לרוץ. את העובדה שאפשר לשמוע מוזיקה והיא אפילו טובה, גם כשהיא קאבר בביצוע חובבני.
נחמד לראות אנשים שמשילים מעצמם עטיפות של מתח, להסתכל באופן אקראי בעיניים של זרים ולהבין שבסך הכל לא משנה מי עומד מולך, בסוף כולנו מרגישים אותו הדבר. הקלה. גם אם רגעית, גם אם היא מזויפת. גם אם אנחנו מבינים בתוך תוכנו שהפעם אין ברירה אלא להמשיך להילחם על החופש שלנו. גם אם הכל מסובך ולא ברור. הפוגות החופש המדומה הזה הן הקלה מצד אחד, אבל מנגד הן רק מפחידות יותר, כי הן מחדדות ביתר שאת את תחושת הארעיות של הדברים שנראים לנו הכי מובנים מאליהם בחיים.
היה מוזר להיות בים באותה השבת, אחרי הרבה זמן שלא העזתי. אני יודעת שיש אנשים שהעזו, וגם בהם אני מקנאה. לקח לי הרבה זמן לסנכרן את הרוח והנפש החופשיות שלי עם הפחד שהגוף אולי יבגוד בי ואקפא ברגע האמת. הגוף עוד זוכר טראומה, גם אם הנפש כבר לא. אז לקחתי את הזמן עד שיהיה בטוח. זו הייתה תחושת חופש מוזרה, כמו של אסיר משוחרר שלא ראה אור שמש ולא חש את החול ברגליים הרבה זמן.
העונה הכי יפה של הים נקטעה לי באמצע, ופתאום היה צריך להתרגל אליו שוב. כי כמו מהפסקות אש עם אויבים, גם מהים - התרופה הכי טובה לנפש שלא צריך עבורה מרשם - אני לפעמים קצת מפחדת. לוקחת אותו בעירבון מוגבל, מציבה לו גבולות, מעדיפה לראות אותו ולגעת בו קצת, ולא לנסות אותו בכל מצב רוח הפכפך שלו כדי שלא ינסה לעשות משהו שאני לא רוצה. איך מתנגדים לכןח גדול כמו ים?
ישנם דברים רבים בלתי נתפסים למוח אנושי במלחמות אכזריות עקובות מדם. מלחמות הן מערכות יחסים מסובכות שאין להן הסבר, מתחילות פתאום ונקטעות ברגע אחד. אבל אין ספק שאחד הבלתי נתפסים שבהם הוא ההפוגות נוסח “סטופ כדור הארץ", כשהיינו עושים במשחקי הילדים, שגורמות לי להרגיש בכל פעם מחדש את אפסיותנו האזרחית מול אותם כוחות עליונים שתלטניים שמנהלים אותנו כמו בובות על חוט לפי צורכיהם. מנהלים לנו את החיים, את המסים, את המלחמות וגם את ההפוגות.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה ההפוגה הסתיימה. אין לי שום דרך לחזות מה יהיה כשהטקסט הזה יתפרסם. ובכל זאת, החלטתי גם היום לרדת לים “תחת אש", יחד עם עוד עשרות אנשים שהחליטו להפסיק להיות מנוהלים על ידי מנגנוני פחד ושידורי רצף. אני בדרך כלל בורחת מהמונים, אבל היה בזה משהו משמח. אפילו הצעקות של הילדים ברקע לא הטרידו אותי, עד שנשמע קול של אופנוע שהזכיר לי שיש לי עוד עבודה על עצמי.