במסגרת חיפושיי אחר מבצעים שנועדו להזכיר את האחריות לביטחוננו, מצאתי סרט ישן שהופק בשיתוף מחלקת ביטחון שדה בצה"ל. הוא יצא לאקרנים מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים במטרה להזהיר חיילים מפני עבירות ביטחון מידע. בסרט אומר הקריין: “יש אנשים שיודעים הכל. הם אינם בחזית. הם אינם במטכ"ל, אבל יודעים בדיוק מה קורה בצפון. הם מקבלים ד"ש חמה בכל שעה, ומהם זורם המידע לכל. האחריות וחובת הסודיות אינה חלה עליהם".
אורכו של הסרט כאורך הגלות במונחים של היום, והוא נע בין מצבים שונים שנועדו להתריע: נערה יפה שמתעניינת בסיפורי מורשת קרב עלולה להיות סוכנת זרה, המתדלק עשוי לצותת לשיחות של חיילים ועוד. מוסר ההשכל העולה מכל המצבים אחיד: “בין הצלחה וכישלון מפרידה לעתים מילה מיותרת".
ולמה חיפשתי? כי בחיי שחשבתי שחמאס הגיע אליי. ברגע הראשון אמרתי לעצמי: אכלת אותה. הזד החמאסי יימח שמו אצלך בטלפון הנייד. זה נוסח המסרון שעורר את חשדי: “בשל מצב החירום שפקד את מדינת ישראל, חיילי מילואים ומשרתי קבע שנסעו באפליקציית רב–פס בין 7.10.23 ל־24.10.23 זכאים לקבל החזר לשימוש עתידי בגין הנסיעות שביקשו. לקבלת הקרדיט שלחו צילום צו 8 / אישור לשירות מילואים וצילום ת.ז". להודעה צורף מספר של וואטסאפ. נעשה מתוחכם, הנבל הרצחני הזה, כך בדיוק חשבתי לעצמי. איזו נוכלות ויצירתיות מצד ארגון טרור להשתלט כך על שירות תשלומים רשמי שמופעל ונתמך על ידי רשות התחבורה הציבורית במשרד התחבורה.
כך אפשר לדעת הרי כמעט הכל: לאן נסע החייל, מה מספר תעודת הזהות שלו, איך הוא נראה ועוד. אני אזרחית אחראית, או לפחות משתדלת לחשוב על עצמי ככזאת, כך שמיד שלחתי הודעה אל השירות הרשמי כדי להתריע מפני האויב החמאסניקי המנוול. “אל דאגה, זה אנחנו. הכל בסדר", ענה לי נציג מעבר לקו. הכל בסדר, כן? אז הרמתי טלפון למשרד התחבורה. אמרו לי: “מבררים". הרמתי טלפון לדובר צה"ל, רגע לפני שהפרטים האלה, הכה קריטיים, יודלפו לוואטסאפ ומי יודעת לאן זה יתגלגל. ענו לי: “מבררים".
הרמתי טלפון נוסף, הפעם אל רשות הסייבר הלאומית. אמרו לי: “הנושא בבדיקה". המשכתי אל בעלי תפקידים הנוגעים בדבר, שהבינו בדיוק איפה הבעייתיות, ואמרו לי: “נבדוק". כולם שקועים עד מעל הראש בבדיקה ובניתוח המקרה. מה אני אגיד, הניתוח אולי יום אחד יצליח, אבל הצל מרחף מעל חיי החולה, מדינת ישראל שמה.
השרשרת הזו, שסביר להניח שראשיתה בהוראה של בעלת תפקיד אחת במשרד ממשלתי והמשכה בציות עיוור להוראה כי כך ביקש הרגולטור, כלומר משרד התחבורה, היא הקלאסיקה של הסיפור שלנו. אף לא אחד התקומם ואמר: זו הוראה בלתי אחראית ומסוכנת. אחר כך יגידו בגלגול עיניים: “לא ידענו", וכולנו נרקע ברגליים ונזרה אפר על ראשינו, אבל למה זה יעזור ולמי. חרף בקשות תגובה חוזרות ונשנות ממשרד התחבורה, במשרד בחרו שלא להתייחס באופן ענייני.
ובעצם, על מה הפליאה הגדולה שלי? לא הגיעה העת להיפרד מהנאיביות? הרי לא חולף יום מאז פרוץ המלחמה הארורה, מלחמה על עצם קיומנו, בלי דיווח מפורט בכלי התקשורת וברשתות החברתיות על יחידה כך וכך מחטיבה כך וכך וגדוד זה וזה שכוחותיהם פעלו כך וכך. תיאורים בפרוטרוט. חוכמולוגים ופרשנים שהפכו לשומרי מסך, מבקשים להראות את שליטתם בחומר ואת הידע שלהם באשר למתרחש בצה"ל לפני ולפנים. האויב מזמן לא זקוק לאמצעי ריגול מתקדמים. הכל גלוי וחשוף בפניו.
בזמנים אחרים היו קודים ומבצעי חיסול של מחבלים בשקט–בשקט, בלי מסורת פומבית של “הנחיתי־הוריתי". מבצע "זעם האל" לחיסול בכירי ארגון הטרור ספטמבר השחור בעקבות טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, יצא לדרך אחרי שראש הממשלה גולדה מאיר הקימה ועדת שרים מצומצמת, שתפקידה היה לאשר כל חיסול בנפרד. בשקט, כן? בלי “הצהרות" ו"הכרזות" חגיגיות עם חצוצרות ודגלנים.
מבצעים לאורך השנים מזכירים ששתיקה שווה חיים, והיעדרה עלול לגזור דינים. מבצע "האויב מאזין" כבר בשלהי שנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת קרא לאחריות: “קורא זכור: פטפוט עוזר לאויב, אל תקל עליו את משימתו". כך לאורך העשורים השונים, כולל מבצע גדול ב־2014, שהזכיר לחיילים ולאזרחים מה מותר ומה אסור גם בעידן האינטרנט.
אחד מבכירי המודיעין צוטט באותם ימים: “הציר האיראני־סורי־חיזבאללה עוקב אחרי צה"ל לא רק באמצעים קלאסיים כמו האזנות שהיו בעבר. בשנתיים האחרונות הם מנהלים ציר משותף של החלפת מודיעין על צה"ל, שנאסף דרך הסייבר ובאמצעות מעקב אחרי רשתות חברתיות של חיילים". הוא דיבר על חיילים, אבל גם לאזרחים לא חסר. הכל מדווח בזמן אמת. מבצע "מתגברים על השתפת" של המשטרה, פיקוד העורף ומערך הסייבר הלאומי מציע "כלים חיוניים להגנה לאזרח במרחב הדיגיטלי". כמה זה עוזר? ימים יגידו.
דיון ותיק מתקיים בעניין המתח בין עבירות ביטחון מידע לזכות הציבור לדעת, הזכות לחופש הביטוי והזכות לחופש המידע. אני רוצה להאמין שכולם תמימי דעים בעניין החופש עד אשר מגיעים לסיכון חיים. חוץ מזה ויתרתי על הניסיון לשכנע מה נכון ומה לא. אני כן מבקשת לחזור לראשית טורי זה, ולהציע למשרד התחבורה דרך חלופית שלא תעמיד בסכנה אף אחד. הוא יכול לבקש את המידע על נשות ואנשי המילואים והקבע שעשו שימוש בתחבורה ציבורית ממשרד הביטחון ולהצליב עם המידע שבידיו. מעט שכל ישר ואחריות לחיי אדם. מה כבר ביקשנו.
