הם היו בסיומו של סיור בתוך הרצועה. הרמטכ"ל ה-20 בני גנץ והרמטכ"ל ה-21 גדי איזנקוט. הם הגיעו לאוגדת עזה. עמדו שם יחד. פתאום נכנסת קצינת הנפגעים. הם הביטו זה בזה וידעו. זה או הבן של בני, או הבן של גדי. לשניהם יש בנים שנלחמים בזמן הזה בתוך עזה. לך תדע מה חלף בראשו ובלבו של כל אחד מהם באותן שניות גורליות. כמו ב"אשה בורחת מבשורה", רק ברמטכ"לים. הרולטה הרוסית נחתה על גדי.
שני לוחמים נפלו בעזה, ביניהם הבן של חבר הקבינט איזנקוט
"בוכים אתכם": במערכת הפוליטית כואבים את נפילתו של גל איזנקוט
ופתאום, נופלת עליך הבשורה הזו שאין אחריה דבר. בשורה שמרוקנת אותך בבת אחת, שמדוממת את רעשי הרקע, שמותירה בעקבותיה רק דממה דקה. למה גדי? למה דווקא הוא? האיש הצנוע הזה, הפטריוט האולטימטיבי, הממלכתי, הענייני עד כדי יובשנות. הגולנצ'יק, בן לעולי מרוקו מישראל השלישית, שנולד בטבריה, גדל באילת ומעולם לא בא בטענה כלשהי. מעולם לא קופח. "אל תתבכיין, תצטיין", היה עונה למי שניסה לפרוט על נימי מוצא וקיפוח. אז למה זה מגיע לו? האיש בילה 42 שנה על מדים. הוא כבר קיבל כדור בראש, ושרד. הוא שילם את חובו לחברה. למה הוא צריך לאבד את בנו הצעיר, האהוב עליו כל כך?
גדי איזנקוט הוא לא ישראל השנייה, וגם לא השלישית, כפי שנכתב כאן בפסקה הקודמת. גדי איזנקוט הוא ישראל הראשונה. ישראל של מעלה. ישראל של הישראלים שאוהבים את המדינה שלהם, ששואלים את עצמם מה שג'ון קנדי אמר פעם: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למענה".
אני מכיר אותו מאז היה מזכיר צבאי של אהוד ברק ב-1999. קוראי הטור הזה יודעים את מידת ההערכה שאני חש כלפיו. אין לו בכל הגוף גרם אחד פוליטי. הוא היחיד שאני יכול להגיד עליו בלב שלם ופה מלא שרק טובתה של המדינה בראש מעייניו. טובתה של המדינה, ותו לא.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב