הדברים חייבים להיאמר: ארצי האהובה עדיין סובלת מהחוליים שליוו אותה עד לשבת השחורה ההיא. דם רע עוד זורם בעורקיה. יש עוד בינינו מי שפשוט רוצים ברעתה. ריקנות אידיאולוגית ורדידות אינטלקטואלית, שלא לומר טינה לעצם יהדותה, מונעות מהם, כנראה, מלהבין את משמעותו של הנס הגדול שאירע לעם היהודי עם הקמתו של ביתו הלאומי, המקום ששעריו פתוחים בפני כל יהודי.
מתוך שנאת חינם לאיש אחד, לתפיסתי, הם בועטים במדינה היהודית במתכוון. לא בהיסח הדעת, בזדון. לשיטתם, אם הם לא יהיו בעמדות שיאפשרו להם לקבוע את גורלה, כמו בימי אוסלו הארורים, אין טעם בהמשך התקיימותה. מצויים בקרבנו, כמובן, גם הרבה מאוד אנשים טובים - והם, אולי, הרוב - שחלקם מסכנים עתה את חייהם במלחמה על עצם יכולתנו לשרוד במרחב האכזרי שבו אנו נמצאים. אבל יש גם, לצערי, הרבה אנשים שאג’נדה אגואיסטית, רעילה, לטעמי, מניעה אותם. אלה שהביאונו, בעיניי, עד הלום.
בתחילה חשבתי שמדובר במיעוט שולי, אבל מהר מאוד התברר לי שגורמים רבי־עוצמה, כלכליים ואחרים, מניעים את גלגלי הדה־לגיטימציה שהם מבקשים להטמיע אצל הרוב הדומם. דומה שמספיק להתבונן בשלטי הענק בנתיבים הראשיים כדי ללמוד שאין אמצעי שהאנשים הללו יימנעו מלנקוט כדי להוריד את המדינה הזאת על ברכיה, גם במחיר נפילתו של “הבית השלישי”.
אני שומע את הדיבורים, למשל, על המתיישבים ביהודה ובשומרון - ואין מסורים מהם, לטעמי, בעם ישראל בימים אלה - ולבי נחמץ. אנשים שעמדו בראש מערכות מרכזיות מדברים עליהם באופן הכי מכוער שרק אפשר להעלות על הדעת. אם הם מכונים “בוזזים”, או “מושחתים”, אז אין עוד שיעור לשבר הקורע אותנו.
אני פשוט לא מבין את פשר השנאה הזאת. לא את עלילת הדם המאשימה, כביכול, את “המתנחלים” באסון הנורא שאירע בשבת השחורה וגם לא את “החזון המדיני” המתחדש המבקש להקים “מדינה” על חורבותיה של התיישבות יהודית. יש כל כך הרבה אחראים ישירים, לכאורה, למחדל הנורא - והפרטים נחשפים אט־אט בכתבות שמפרסמים עיתונאים־חוקרים שאינם חשודים בהטיה פוליטית - ולכן אינני מבין את פשרה של הטענה שלפיה כדי להגן על “המשיחיים” הוסטו כוחות מעוטף עזה ל”עוטף חווארה”.
כל מתבונן פיכח יכול להבין שההיסטוריה העגומה של העם היהודי עוד עלולה לחזור על עצמה. כבעבר, יש בתוכנו מי שכורת במו ידיו את הענף שעליו יושבים כולנו ומסייע, בפועל, לאויבינו לקפד את עצמאותנו. הכל כשר, מן הסתם, בעיני חורשי רעתנו מבית; גם ניצול מצוקתן של המשפחות שיקיריהן נחטפו לרצועת עזה.
בד בבד, אני גם שומע את הדיבורים של אלה שהפכו את המדינה על פניה לפני האסון שהתרגש עלינו בשמחת תורה ואני יודע שארגוני הטרור חוככים, כנראה, את ידיהם בהנאה - בעת שאנו טובעים בים של ריב ומדון חסרי תוחלת והרי אסון.