לוחם גולני שלום שטרית הוא רק בן 20, אבל ממלא בהשראה גם את בני ה־40 וה־60. הוא נלחם ב־7 באוקטובר בסרט גרוע שאף במאי לא יוכל לדמיין, דימם במשך שעות ואיבד את רגלו. ״אני צעיר, אני אראה עולם, והנחמה הכי גדולה שלי על אובדן החברים היא האחדות של עם ישראל״, הוא אומר, ״בואו נשמור על זה ככה״. אי אפשר לשמוע אותו בלי להצטמרר ולדמוע.
"מצ'פר את הכיסים השמנים של קציני המילואים": סטרוק עוררה סערה - וחזרה בה
הכאב המשותף שלנו עצום. עם כל תמונה מחויכת של צעיר שכבר לא יחייך, הלב מדמם. ניהול שגרת היום־יום בעורף טובעת ברגשי אשמה. אין שום חזל"ש ל־138 משפחות שיקיריהן עדיין בעזה. כל טיפת גשם שיורדת במרכז הופכת לבוץ עזתי בדמיון. כשהלילות קרירים, כולנו קופאים עם החיילים שמוצבים ליד החרמון.
את הכאב המשותף פוצעות מדי פעם תזכורות לישראל הישנה. יש מי שמתפתה להאיר דווקא את הפסיכופטים שלא מייצגים את הרוב, אבל מלבים את השנאה. המופרע שהגיע לכיכר החטופים וקילל את תושבי קיבוץ בארי, היה צריך להישאר תופעה שולית ומכוערת, שמצקצקים מולה וממשיכים הלאה. כך גם צריך היה להתייחס למי שהתקיף את חסיד חב״ד שבא להדליק שם חנוכייה.
על הכספים הקואליציוניים אפשר וצריך להתווכח, אבל בלי שלטי החוצות שמאשימים בביזה. המאמר בעיתון חרדי שדרש משמאלנים להגיד תודה ששחררו אותם מהשבי, לא היה צריך לראות אור, ובוודאי שאין צורך לשתף אותו בוואטסאפ ולתת לו תהודה. בישראל תמיד יהיו קיצוניים, אבל מאז ה־7 באוקטובר ברור לנו שהם לא באמת מייצגים את העם. כבר נוצרה ישראל אחרת מתוך המשבר. האיחוי מעצים את ישראל שבה כולם עוזרים לכולם, וקוברים יחד את הילדים בכאב נורא, בין שהם מקיבוץ או מהתנחלות, ובין שהיו תלמידי ישיבות הסדר, דרוזים או חיילים בודדים.
המופרעים והקיצוניים לא יכולים לגזול את הזרקור בישראל החדשה. ספגנו תקדים טרגי עצום וההיסטוריה לא תתקן אותו, רק העתיד. תמיד יהיו בינינו חילוקי דעות, ובתקופה הקרובה נתווכח על הדרך הנכונה ביותר לבנות את עצמנו מחדש. אבל הדבר האחרון שמגיע לציניקנים שרוצים לחזק את השנאה לקראת היום שאחרי, הוא במה.
הם ינסו להכאיב, לעצבן, להכעיס, ללחוץ לנו על כל כפתור, וכולנו נצטרך להתגבר על החשק לצרוח עליהם בטירוף או להפיץ אותם הלאה. הם ינסו להגיע לאולפנים, אבל עורכי החדשות יצטרכו לעמוד בפיתוי, והצופים יצטרכו לזכור שאפשר להעביר ערוץ. אין סיבה לאפשר לאף אחד להעצים את מה שאנחנו רוצים לשכוח ולקבור.
אסור לחפש את המוכר בפיצול הפנימי. ביביסט מטומטם אחד הוא לא כל מי שהצביע ליכוד, ועדיף שגם במרכז וגם בימין יזכו את פעילי ״בצלם״ בהתעלמות. כשצעירים מדהימים מוסרים מדי יום את נפשם למען המדינה, באיזו זכות מישהו בכלל מעז לתדלק את השנאה?
אין באמת דרך לחזור למוכר. כל פצוע בינוני שבקושי נספר בסטטיסטיקה, הוא אדם שחייו השתנו לעד. מאות אלפים מחפשים בית קבוע, מילואימניקים מנסים לחזור לחיים. מגיע להם הכל, וכולנו צריכים להיות במיטבנו כדי לחבק אותם.
האנרגיה חייבת להתמקד בבנייה, הבנה וחשיבה משותפת - שם צריך את הזרקור. סביבנו אלפי פצועים בגוף ובנפש, עשרות אלפים שישבו שבעה, למעלה מ־400 חללי צה״ל שנהרגו בפעולה ובשבת השחורה. תפקידנו הוא לתת להם כוח, והקיצוניים שואבים מהם את הכוח, כשישראל מתחילה תהליך ארוך שצריך לספק ביטחון וחוסן לאורך זמן. נמשיך להיות אדיבים יותר, לתת זכות קדימה. אין לנו זכות או פריבילגיה להרשות את הסטת הזרקור לקיצוניים ולסוכני השנאה.