בסרט "בופור" אחד החיילים מסרב להצטלם לתמונה עם החבר'ה על רקע נופי לבנון. נגד המנחוס, זה ההסבר. הוא ממש בורח ונוזף בחבריו על הניסיון.
"נעשה מה שצריך": דבריו האחרונים של סא"ל תומר גרינברג לפני נפילתו
גנץ יילך, סער יישאר - אבל לא בטוח שאלו חדשות טובות לנתניהו | אנה ברסקי
זה עניין מוכר, קיים עוד מלפני שהייתי חייל. אסור להנציח יחד רגעים בסגנון הזה, כי אחרי, הוא עלול להפוך לכותרת של שכול בעיתון בנוסח: “התמונה האחרונה", “החיוך, רגע לפני", או “יחידה שלמה שנמחקה". אתם מכירים את הכותרות האלו טוב, טוב מדי אני מניח.
בשנות ה־90, מועד שירותי, הרבה לפני הטלפונים הניידים המשוכללים, היו בעיקר מצלמות סטילס. מדי פעם חייל מצויד ומשקיע היה שולף אחת וכולם היו רצים לפריים לצורך התמקמות מיטבית. החיילים סידרו את עצמם, נתנו שפצור ודפקו פוזה. וכמה קיללנו את עצמנו אם בדיוק בשעה שהצמצם נתן עבודה עצמנו עין או עיקמנו פרצוף.
בתום התיעוד היו מוציאים את הפילם ושולחים לפיתוח. תהליך. ההשקעה הפכה את ההתרחשות למשמעותית אפילו יותר. תמונות היו פעם זיכרון שלא הולך לשום מקום, כך מי שלא שמר על עצמו, לנצח נזכר כמעוות או כסתם ליצן. כמה תמונות כאלו צברתי, השם ירחם. עם לשון בחוץ, קורץ באופן לא מוצלח ופורש ידיים כמו אינפנטיל. אם ארוץ לפוליטיקה וישלפו אותן, הלך עליי. היום, זמנים אחרים. יש מגוון אינסופי של תמונות סלפי, סרטונים ורגעים בזמן שבסוף הופכים לפיסת דאטה שמורה בזיכרון הדיגיטלי.
האינפלציה הזו הופכת את הכאב במלחמה לעמוק ופוצע יותר, היות שכמעט לכל נופל ונרצח יש אינסוף תמונות. הקלות בצילום מציפה אותנו, וכך אלו לא פעם תיעודים מהרגעים האחרונים. הנה הוא עם הפלוגה מחייך, בחיבוק אחרון עם הילדים, עם אמא, עם אשתו, בנשיקה עם בן הזוג ומתחת לחופה, בחתונה שנערכה לפי חודשים ספורים. תיעוד בסרטונים ושמע. מצמרר, ועצוב להחריד.
כשכל בוקר נפתח בשיברון לב, העדויות האלו הופכות את הצער מבחינתי לאישי, לחלק ממני. יש פנים. יש סרטון. אני פוגש את השכול באופן אינטימי ועדכני. לא תמונה ישנה מהתיכון, או איזה סטילס שגנבו עם החברים בטירונות, הדברים המתועדים הם מכאן ומעכשיו. זה מייצר פמיליאריות ודברים שאי אפשר להתמודד איתם בלי להישבר.
לעתים אני מסתכל עליהם ועליהן, על החיים שהשאירו מאחור ובוכה. מנסה להכיר מעט מהאופי של האנשים הנפלאים שנפלו. טובי בנינו ובנותינו. זו קלישאה נכונה. כי הטובים הם אלו שהולכים ראשונים, מתנדבים, לא בורחים, נעמדים בחזית ולטובת האחר.
בצילום מטלטל רס"ם במיל' איתי פרי ז"ל החזיק ציור שבנו הכין ועליו לב וכיתוב. הבן מבקש שאבא יחזור בשלום, שלא ייפצע. האב האוהב מצטלם עם הציור ומחייך. נראה גאה ומאושר. האם ילדים מבינים את המשמעות של כל הדבר הזה מסביב? אני לא יודע. מתי אפשר להכיל לעומק, לעכל במשמעות מלאה מילים כמו “מוות" ו"מלחמה"?
הבת שלי הכניסה את המושג הזה,"מוות", ללקסיקון שלה ממש לאחרונה, אחרי שאחותי נטע נפטרה מסרטן. מיכאלה הייתה אז בת ארבע פלוס. ניסינו לתווך לה את זה. לא בטוח שהצלחנו. היא מבינה שנטע איננה, אף שבהתחלה שאלה מתי היא תחזור, כדי שתוכל לפגוש אותה. כעת היא משלימה עם היעדרותה כעניין טכני.
גם כשאני צופה בטלוויזיה ושומע ילדים מדברים על אחד מבני משפחתם שנפל או נרצח, נדמה שהמשקל העמוק עדיין לא נטמע. אולי זו רק התקווה שלי, כי זה יגון כל כך צורב ועמוק, שהמחשבה שילד טהור ורך צריך להתמודד איתה, קשה לי.
הורה שנעדר - הילדים דואגים ומתגעגעים אליו. רוצים אותו בבית. והבקשה, האיחול הזה, לאיתי, איחול שלא התגשם, קשה לקבלה. ודאי עם התמונה והחיוך הקורן של האבא, שבעצמו מזכיר קצת ילד תמים וכובש אותך. יהי זכרו ברוך.