מהרגע שבו פרצה המלחמה, הגיעו אליי לא מעט פניות לפתח סרטי דוקו על “המצב". על מה שקרה בנגב המערבי, המסיבה, המפונים, המוזיקאים שמופיעים בפניהם, המתנדבים. אין סוף. והאמת היא שלא היו צריכים לפנות אליי, הרעיונות נבעו מעצמם. הגיהינום שחוו ועדיין חווים עשרות אלפי ישראלים הוא כר בלתי נדלה לתיעוד.
לאחר שהסתתרו בבית החולים: כניעה נוספת של מחבלי החמאס לצה"ל | צפו
"האיש שיוכל לעמוד בפני ביידן": כך צפוי לנסות נתניהו להחזיר את המנדטים שאיבד
ואולי זאת הסיבה לכך שסירבתי לכל. עטפתי את זה בשלל הסברים הגיוניים כמו: חייבים עוד פרספקטיבה, או: לא נעים לדחוף מצלמה בפני מישהו שחווה זה עתה טראומה איומה. אבל בדיעבד, אני מבין שמה שבלם אותי היה תחושת אשם.
החשש מפני שימוש בסבל של אחרים כדי לקדם את עצמי. כי לא משנה בכמה רגישות הייתי ניגש לפרויקט כזה, ועד כמה הוא לא היה פוגע במצולמים, אולי אפילו מסייע להם לפרוק מטען כבד - זה עדיין יהיה “סרטו של". וייכתבו ביקורות. ויינתנו שבחים. וזה ייכנס לרזומה שלי, ואני אוכל להרצות על זה. וכו'. זאת הסיבה שגרמה לי לכאב בטן - מילולית - בכל עת שבה ניגשתי לרעיון כזה, ובסופו של דבר גם לסרב לו.
אני לא מספר את כל זה כדי להוכיח את צדיקותי. וגם לא, חלילה, כדי לבקר יוצרים אחרים שכן ניגשו מיד לתיעוד הקטסטרופה. אלא כנקודת מוצא לדיון, שאני בטוח שמעסיק את מרביתנו: איפה עובר, בעת מלחמה, הקו האדום בין הרצונות והצרכים האישיים שלנו ובין מה שראוי מבחינה ערכית? האם קיים קו כזה? מי קובע אותו? והאם הוא בכלל צריך להתקיים?
בואו נהפוך את זה לפחות תיאורטי. האם יאה בכלל לשמוח בעת כזו? האם לגיטימי לחגוג בפומבי, נאמר בחתונה מרובת משתתפים? האם ראוי לקדם את עצמך ברשתות החברתיות, כמו בימי חול? להכריז בפומבי על הישג מקצועי שלך? ואם סתם הנציחו אותך בתמונה מחמיאה, האם תעלה אותה לרשת בשאיפה לגרוף המוני לייקים? הרי יש מלחמה בחוץ.
השאלות האלה כשלעצמן נובעות מערבות הדדית, שבהחלט מנשבת פה. היכולת לחוש אמפתיה כלפי כאב ומצוקה של אנשים אחרים שחיים בינינו, ולהתחשב בהם. ולכן, אף שמעל הדיון הזה מנשבת אולי רוח מוסרנית וצדקנית, אני לגמרי בעדו. כי הוא נובע מתוך אכפתיות.
עכשיו השאלה היא, איפה עובר אותו קו אדום, ומי מניח אותו. במקרה שלי זה קל, כי זה כבד. בני בכורי גויס ב־7 באוקטובר ומאז מוצב כלוחם בגבול הצפון. ככה שאני לא ממש נדרש לקונפליקטים מוסריים פנימיים. החרדות מנטרלות ממילא כמעט את כל המאוויים. למי בא לאכול במסעדת גורמה, כשהוא יודע שהבן שלו ניזון ממנות קרב? ואם ככה זה אצלי, אני יכול רק לדמיין את מה שחוות המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
אבל זה לא המצב השכיח. כלומר, כולנו דואבים ומודאגים. ומכירים אנשים שנפגעו. אבל מי שאין לו אבא או בן בשדה הקרב, ולא חווה שכול במעגל הקרוב, וסטטיסטית - מדובר ברובם הברור של הישראלים - ממשיך את חייו די כרגיל. ושם, אני מניח, הקונפליקטים המוסריים גדולים יותר, כי האינסטינקט האנושי מצווה להמשיך לטרוף את החיים.
במילים אחרות, כל אחד מניח את אותו קו אדום לעצמו. אם בכלל. אבל האם צריך להיות גם קו אדום חברתי? כלומר, האם מותר לי להתבאס - נאמר - משכן שלי שעורך מסיבה קולנית בימים כאלה? האם יש לי בכלל זכות לשפוט אותו? אני רוצה להגיד שאין לי. שכל אחד ינהג על פי צו מצפונו. אולי, בכלל, אנשים זקוקים דווקא בתקופה כזו ליותר פורקן, ולכן זה סבבה לגמרי שהוא עורך מסיבה?
אבל זו תהיה צביעות, כי זה יבאס אותי קשות. כי זה יגרום לי להרגיש, גם אם לא בצדק, שלא אכפת לו. שאין לו רגישות כלפי הסבל של כל כך הרבה ישראלים כרגע. בדיוק כמו הצילומים של נבחרי הציבור הצוהלים בכנסת. ולכן אני חושב שהקו האדום הוא - פומביות. שכל אחד ישמח על פי צו מצפונו, רק שיעשה את זה בבית. ובשקט.
על הסכין
הטרנד החם כרגע בטיקטוק הוא סרטונים של צעירים, המשמיעים להוריהם את “סייקו קילר" של טוקינג הדס, ומנציחים את התגובה שלהם. המוני בני 50 פלוס נענים לאתגר, שרים, רוקדים ומעכסים מול המצלמה. אני חושב שזה הדור הראשון בהיסטוריה שבו ההורים נתנו בראש לא פחות מהילדים שלהם. אם לא יותר. הילדים שלי כמובן לא יסכימו.
"נפילת בית אשר" (נטפליקס) היא מיני סדרת אימה שיצר מאסטר הז'אנר מייק פלנגן (“מי מתגורר בבית היל"), ומבוססת באופן חופשי על סיפורים של אדגר אלן פו. משפחת אצולה שהתעשרה ממכירת משככי כאבים ממכרים חווה שרשרת של אסונות, שרק בסוף הסדרה מתברר הקשר ביניהם. עד לשם, מדובר במוצר מבדר, מהוקצע ואסקפיסטי, בדרכו המפחידה.
גם “אבא מרגל" (סלקום טי־וי) מציע אסקפיזם, הפעם מהכיוון הקומי. גיבור הסדרה הוא אב גרוש, לוזר מוחלט, שבנו היחיד משפיל אותו ללא הרף. עד שהוא מתקבל, כמעט בטעות, לשירות החשאי הבריטי וכנגד כל הסיכויים - והכישורים - הופך שם לכוכב. סדרה מהנה, עם כמה רגעי טירוף מבורכים, שגם גרמה לי לצחוק בקול רם. לא פשוט כרגע.