משהו: המשפט של ביבי התחדש. כנראה כדי להפגין שיש מוקדי כוח ששום דבר לא יחדש להם את ההיגיון או את ההגינות.
אומת מסיחי הדעת
יצא ככה שעברתי על הרבה חומרים ושירים של אברהם שלונסקי בשבועות האחרונים.
באחד השירים הגעתי אל ביטוי כזה ובום, עצרתי בקריאה. ככה הוא ברא: “בהיסח דעתנו המבודרת".
ראיתי זאת בכתב ידו של שלונסקי, בניקוד, וקפצתי נוכח ההגדרה:
בְּהֶסַּח דַּעְתֵּנוּ הַמְבֻדֶּרֶת.
האם הוא, שנפטר בשנה שבה הופתענו במלחמת יום הכיפורים, אותה שנת 1973 המקוללת, ידע לאן יוביל שוב “היסח דעתנו המבודרת"?
מצאתי אפילו קטע סרט שבו הוא קורא את השיר הזה, ששמו “הזמן יסע".
זו שפה מסתורית, אבל גם נבואית, הנה תחילת השיר:
הָיִינוּ אָז בַּבַּיִת אוֹ בָּרְחוֹב,
בַּמַּעֲלֶה, אוֹ בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ,
וּבְהֶסַּח דַּעְתֵּנוּ הַמְבֻדֶּרֶת
נִכְנַס הַזְּמָן:
סָפֵק יוֹנָה
סָפֵק אִיּוֹב
סָפֵק פָּלִיט מִתֵּבָתוֹ־שֶׁל־נֹחַ.
אולי שלונסקי, שנפטר בשנה שבה הופתענו במלחמת יום הכיפורים, אותה שנת 1973 המקוללת, ידע, בלי שהוא ידע שהוא יודע, לאן יוביל אותנו “היסח דעתנו המבודרת".
נעמה, יש לך הודעה
כך סיפר חייל שחותם “צנחנים, דצמבר 21":
“לפני הכניסה לעזה פגשתי מורה חיילת שסופחה לדרום בגלל המלחמה. נפגשנו ברכבת בדרך לב"ש, וזו הייתה השעה וחצי נסיעה המדהימה בחיי. לא יודע איך זה קרה, אבל היא בשנייה הפכה להיות הפסיכולוגית שלי, אחרת אין לי איך להסביר את זה שהייתה לי איתה את שיחת הנפש הכי טובה שהייתה לי בחיים, ואנחנו אפילו לא מכירים. צחקנו על החיילים שמציעים נישואים במלחמה, ועל כמה ילדים הולכים להיוולד אחריה, והיה לי ברור שאם אני חוזר מעזה זה הולך להיות גם הסיפור שלנו, אבל מרוב שהייתי מרוכז בשיחה שכחתי לבקש את המספר שלה. אז אם יש כאן מפקדת מורות חיילות שקוראים לה נעמה, יש לה עיניים ירוקות או כחולות מהפנטות כאלה, שתדעי שבכל הלחימה בעזה חשבתי עלייך. האם תסכימי להעביר איתי עוד נסיעות ברכבת לבאר שבע?".
עד כאן דבריו (באינסטגרם, ב"וידויים של חיילים").
בתגובות כתב אחד: “שמישהו ימצא אותה דחוף, אנחנו חייבים לגרום לזה לקרות".
מתוך התגובות בהמשך נראה לי שמצאו אותה.
ניקול ועוד רבים ביקשו עדכון והמשך.
נעמה אחת שאלה: “ממתי יש כל כך הרבה מורות חיילות עם השם שלנו?".
מישהי שאלה: “ירוקות או כחולות?".
מישהי ביקשה: “כל הנעמות להתפקד, בואו נעזור לו".
אהבתי במיוחד את מה שכתבה בר: “איזה עם של מתיקותתתתת, אני אוהבת אתכםםםםםם".
ומישהי תהתה: “למה בנים כאלה סתומים ולא מבקשים, כשהם מבינים שזה ברור מאליו אחרי שיחות כאלה?".
תורת הוויכוח
הוויכוחים בין בני אדם מבוססים על כך שכל אחד שונא את נימת ההתנשאות של השני, אבל גם הוא רוצה להתנשא.
יותר מאשר אדם מתעצבן שמתנשאים עליו, הוא רוצה להתנשא על מישהו אחר.
המזרח שלנו
אנחנו מחפשים שלום, ומחפשים זאת דווקא במזרח התיכון.
עם זאת, אולי אחד הקשיים של הניסיון להגיע לחיי שלום במזרח התיכון מתבטא בהגדרה הזו ששמעתי באקראי, ומיד רשמתי.
שמעתי בסרט ערבי נחמד מישהו מבני העמים במדינות שסביבנו מספר שיש אמרה כזו בערבית:
“אם אין לך אויבים, אתה לא יודע מה זה עונג".
האנדרטה למלחמה הזו
יהיו אנדרטאות למלחמה הזאת. יגיע יום ויקימו אנדרטאות.
אני מבקש כבר מעכשיו: אנדרטאות שאפשר להבין.
כמו האנדרטה ביד מרדכי, כמו האנדרטה בנגבה. כמו האנדרטה ב"יד ושם", שתאומה שלה נמצאת בוורשה. לא כמו האנדרטה של יגאל תומרקין בכיכר רבין בתל אביב, שהיא אנדרטה לזכר תומרקין ולא אנדרטה לזכר השואה (זו הייתה הכוונה המקורית של הקמת האנדרטה הזאת, אם לא ידעתם, ואכן, איש לא יודע שזו אנדרטה לזכר השואה כשהוא עומד מולה אם אין לו פתק שמסביר שזו הייתה הכוונה של האנדרטה).
לא אנדרטה לאומן, לא אנדרטה לזרם האומנותי החולף של התקופה כפי שהוא מגיע במגזין “ארט טודיי" מחו"ל.
זויה צ'רקסקי עשתה מיד בתחילת ימי המלחמה סדרה של ציורים. אולי היא תעשה את האנדרטה?
אולי טוב, אולי לא טוב, כי זויה ציירה את הזוועה, ואילו האנדרטה צריכה לבטא את הגבורה. גם את הגבורה. מתוך הציירים שראיתי את יצירותיהם, אכן היו כאלה שביטאו את הגבורה בציורים שלהם, במיוחד האיור “רבש"צ" של אור יוגב, שמתאר רבש"צית עם נשק ביד. מדובר בענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם שבגבורתה הצילה חיים בקיבוץ. ככל שאני יודע, אופיר בגון, הצייר המוכשר של המדור הזה, לא מפסל אנדרטאות. אם כן - זו בוודאי תהיה האנדרטה שאוהב.
זו בעיה: אנחנו צריכים להתרגל מחדש לשפה של הגבורה. זה קשה. אין לנו מילים של גבורה, ואין לנו צורות של גבורה.
נצטרך למצוא. נכון, זכר הזוועה כאן כדי להישאר, אבל גם הגבורה כאן פתאום כדי להישאר, עם דור הלוחמים הצעיר שהתגלה אלינו ממקום שלא ידענו שהוא מסתתר בו.
פינת השלולית
כל הנסיכים נמצאים עכשיו עם נשק בתוך השלולית המזוהמת, כדי לנקות אותה, ולעשות אותה ראויה לחיים.
למרבה הפלא יש לצדם שם לא מעט נסיכות עם נשק, והנשק שעליהן הוא התכשיט היפה ביותר שהיה אי־פעם לנסיכה.