כשהנשיא ג'ו ביידן דיבר השבוע על הבעייתיות עם קואליציית נתניהו שעלולה לשחוק את תמיכת העולם בישראל, היה מי שמיהר להתייחס לדבריו כאל אמירה פוליטית של שנת בחירות לנשיאות. זה מן הסתם נכון, אבל לסיים את הדיון בכך שזו אמירה פוליטית, זו סתם שטחיות. זה ניסיון למרוח את יכולת הציבור להבין את המציאות, בעוד ישראל החדשה, זו שמתאחה משברי 7 באוקטובר, לא מעוניינת בזה יותר.
מעבר לבחירות לנשיאות בארה"ב – מה הולך לקרות עם עזה? האמירות המעורפלות כמו גם ההשוואות לאירועים שקרו לפני 30 שנה, לא מספקות אף אחד, ובטח שלא את תושבי הדרום או הצפון שפונו מבתיהם. גם הוויכוחים המעושים בשאלה אם כן או לא לתת לרשות הפלסטינית המעורערת לשלוט בעזה, הם לא יותר מבלבולי מוח. מלבד הכוונה להשאיר נוכחות צה"לית בצפון הרצועה לתקופה מסוימת, מה התוכנית?
ביידן אולי בשנת בחירות, אבל הסכסוך אכן דורש פתרון, והוא שונה מהפתרון שישראל חייתה איתו בשלום עד לפני חודשיים וחצי. אפשר ללכת בשיטת האלימינציה: לא סיפוח, לא רשות פלסטינית, לא אוסלו, לא חזרה לגוש קטיף ולא חזרה לשליטה ישראלית ברצועה. אבל מה כן?
מציאת הפתרון דורשת שיח רציני של אנשים מקצועיים וחכמים. היא דורשת אמת ולא מריחה. הישראלים צמאים לשיח אמיתי, ולא רוצים לשמוע חרטוטים פוליטיים, בטח שלא בשבוע שבו איבדנו חיילים יקרים והלב מדמם. אף אחד גם לא רוצה יותר לשמוע את בצלאל סמוטריץ', שהתגייס בגיל 28 לשירות מקוצר, קורא ליאיר לפיד "משתמט" כי שירת כעיתונאי. אף אחד גם לא רוצה לשמוע את ח"כ מיכל שיר קוראת לנתניהו "סייען של חמאס". חאלס. הדברים ברורים גם ללא כינויי גנאי. שום דבר לא יוריד את אחריות האוחזים בהגה לאסון 7 באוקטובר, אבל שום דבר גם לא יסתיר את היעדר החשיבה הנדרשת על ישראל ביום שאחרי.
אז עצה קטנה לפוליטיקאים: בקרב מרבית העם יש מיאוס מתרבות השיח ההרסני. רובנו לוקחים אחריות אישית על הקמת ישראל חדשה וערכית, שלא נותנת מקום למפלגים ולמחרחרי ריב. השיח החדש הזה מתקיים בין אנשים בעורף, ורק מתעצם בשבוע כבד כל כך. רוצים לעלות בסקרים? דברו על היום שאחרי, אבל תמחקו חרטוטים וכינויי גנאי. תשכחו מהשוואות להיסטוריה, כי מה שקרה כאן הוא תקדים ייחודי שדורש יצירתיות ומקצועיות. חשיבה חדשה. הרבה אנשים משתמשים בימים אלה במילה "ריסטארט".
לא אנטישמיות, בורות
לישראל אין הפריבילגיה להתנהל מתוך שטחיות או חשיבה בינארית. הלקח הזה שקע עמוק בחודשיים וחצי האחרונים. כמדינה קטנה מוקפת ג'יהאד, ישראל זקוקה למוחות ולכישרונות החזקים ביותר שלה לא רק בתחום הפרטי, אלא גם בתחומים הציבוריים.
אז איך בונים את המדינה מחדש? זה לא רק ביידן – גם הציבור רוצה להתחיל לשמוע תוכניות במקום ססמאות. הוא רוצה להיות שותף אקטיבי ולא פסיבי, והוא מחפש אינטגריטי ורעיונות רעננים, במקום תרבות ה"סמוך" ואמירות סתומות לגבי "הלחצים הבינלאומיים".
הממשל הדמוקרטי התגלה כידיד טוב בהרבה ממה שחשבנו, והפנטזיות לגבי החלפת הברית עם ארה"ב ברוסיה או בסין התבררו כהזיה גרועה במיוחד. מנגד, התופעות שמתרחשות בארה"ב דורשות מאיתנו העמקה, כחלק מהאתחול מחדש.
הפוליטיקה של העשור האחרון נתלתה יותר ויותר בחשיבה בינארית כדי להצליח. זה לא קרה רק בישראל – יש ססמאות שנשמעות נפלא לאנשים חסרי ידע, וציניקנים יודעים לנצל את העובדה הזאת. בעשור שבו התקשורת המסורתית זזה הצדה לטובת הרשתות החברתיות, המניפולציות הפכו קלות יותר, במיוחד על קהלים צעירים. העיתונות ספגה מכה קשה והגיבה בשטחיות משלה, פשוט כדי לשרוד כלכלית. בארה"ב ובאירופה המחיר של הבורות הוא נסבל, בעוד כאן, הטראומה הבהירה לכולנו עד כמה שיח מטורלל יכול להיות מסוכן.
אז איך שומרים על הברית עם ארה"ב במציאות החדשה? קודם כל מבינים שמרבית האנטישמיות שהתפרצה בעוצמה מאז 7 באוקטובר, היא לא באמת אנטישמיות. היא נובעת מבורות שנוצלה בחוכמה רבה על ידי איראן, ארגוני הטרור והמנהיגים הפלסטינים. הגל האנטי־ישראלי הפרוגרסיבי לא מבוסס על שנאת יהודים שורשית, אלא על טרנד גרוע של וונאביז שאין להם ידע אמיתי לגבי ישראל. אין מנוס מלטפל בזה באופן מקצועי באמצעות מערך הסברה לאומי.
הריסטארט שלנו צריך לפרוץ את הדשדוש המחשבתי והפוליטי, ובשטח זה כבר התחיל. אילון מאסק דיבר על פתרון יצירתי וחדש לעזה כשביקר כאן לפני שבועיים, ומאז הולך לכל מקום עם דיסקית החטופים.
כוכבי הייטק ופיננסים כבר מתחילים לעצב תוכניות שישלבו את האמירויות כגורם שולט ומנהל על עזה ביום שאחרי. כל פתרון חיובי יארך שנים ויצריך את החיסול הסופי של חמאס ואת ההרחקה של הקיצונים בישראל ממוקדי קבלת ההחלטות, אבל צריך לתמוך בתהליך ההתנעה ולהשקיע לאורך זמן בחשיבה כזאת.
אין מנוס מהמורכבות
הימים האלה מאלצים אותנו לחיות את המורכבות, שבעבר ניסינו לברוח ממנה לעבר הפתרונות הקלים של השחור והלבן. אותם פתרונות שנשמעים טוב על הנייר (או יותר נכון במרחב הווירטואלי שסופג הכל) אבל אין להם היתכנות במציאות.
אנחנו חיים את השמחה מחזרתם של חלק מהחטופים, לצד החרדה המעמיקה לגורלם של אלה שעדיין שם. חווים מדי יום את הכאב של הנרצחים, ובערב מתמלאים בתקווה עם הדלקת נרות חנוכה. שונאים את הדרישה להכניס סיוע הומניטרי לעזה בעוד שום דבר הומניטרי לא קורה למען חטופינו, אבל מבינים שאין יכולת לסרב, משום שזהו המחיר לתמיכה היקרה מפז של מדינות המערב ומדינות ערב. רוצים שזה ייגמר כבר, שיהיה מאחורינו ונוכל להמשיך הלאה לעתיד שונה, מפוכח, אינטגרטיבי ולא סכיזופרני. רוצים שהחיילים ישובו כולם בשלום, עד האחרון שבהם, אבל הרכנו ראש בהבנה שונה מהרגיל כשהתפרסמו הודעות על נפילתם.
אנחנו רוצים לחיות בביטחון מלא כמו כל עם מערבי, אבל מבינים שהמזרח התיכון לא ממוקם במערב. כועסים על המחדלים ועל הקונספציה השגויה של כוחות הביטחון, ועדיין שמים את מבטחנו המלא בשב"כ, במוסד ובצה"ל.
החיים האמיתיים בישרו לנו את ההבנה המדממת הזאת, שאי אפשר יותר לחרטט על ימין מלא־מלא שיביא ביטחון, ממש כפי שלא הייתה אמת בפנטזיות של הידברות שתוביל לשלום. כאילו המציאות הישראלית אילצה אותנו להפסיק את הכל למשך תקופה, ולחוות בכאב את דבריה. תכירו, היא אומרת לנו, זאת אני, המציאות הישראלית, ואצלי אין חשיבה בינארית של זה או זה, יש רק מורכבות של גם וגם.