כבר 69 ימי לחימה עולה לשידור תא"ל דניאל הגרי כדי להסביר לפלבאים בארץ מה קורה בעזה ובקו העימות בצפון. הגרי הוא הפנים של המלחמה הנוראה הזו. הוא משדר אמינות, כפי שמצופה מלוחם וממפקד שייטת 13. מישיר מבט למצלמה ומדברר את הביזיון הביטחוני הגדול ביותר שחווינו כאן כמדינה, ואפשר להתעייף גם ממנו. כי הוא כבר עייף נורא.

לדבריו, רק חיל האוויר כבר השמיד 21 אלף מטרות, וישנן כמובן האוגדות המתמרנות שמשמידות גם הן אלפי מטרות. אבל תכלס, אנחנו עדיין נלחמים בעזה עילית, עזה התת־ קרקעית חיה ונושמת, לצערי ולצער כל האזרחים כאן.

הגרי מדבר לציבור בגובה העיניים, בניגוד לשר הביטחון, יואב גלנט, שנושא נאומים נרגשים בפאתוס בלתי נסבל, שלפיהם חמאס אוטוטו נכנע, כי חיסלנו להם ימבה מג"דים ומפקדי פלוגות.

צה"ל איבד בקרבות חמישה מח"טים, יותר מאשר איבד חמאס, אז ממה מתלהבים? אבל בנוסף ללחימה בעזה – ואולי בעיקר – מתנהל כאן קרב על התודעה בציבור שלנו. קרב על הרגש, שלפיו על אף הביזיון, אנחנו צבא חזק שנותן בראש.

עשרות אנשי מקצוע מעורבים בקרב על התודעה, בטלגרם וברשתות נוספות. איני משוכנע שהם מצליחים.

נכון שאנחנו ציבור מטומטם, אבל יש גבול לטמטום הציבורי, כאשר הוא שומע את מנהיגיו, שמתמרנים בין כוחות צה"ל, כדי להשיג עוד פוטו־אופ מבוים עם קסדה ואפוד.

כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מתמרן, זו בכלל הפקה בנוסח הסרט "לכשכש בכלב", עם רוברט דה נירו ודסטין הופמן. בוררים את קהל החיילים שמשמש כניצבים, רק סדיר וקבע, לא מילואימניקים שעלולים לפגוע בתדמית של מר ביטחון, שהוא בכלל מר כישלון, שהוא גם מר כלכלה שזו בכלל קלקלה. יותר מדי בימוי וטקסטים רגשיים, פתטיים.

עזה ושג'עייה כבר היו צריכות להיות פלטה של בטון. אלופים במיל' עם ניסיון של ניהול קרבות אומרים את זה בקול רם. אבל אנחנו צוברים אבידות קשות בטיהור של כל בניין ופיר מנהרות.

קודקודים במיל' לא מסכימים עם הדרך, עם ציר הזמן של הלחימה, טוענים שזה עלול להימשך זמן רב מדי, ועיכובים בשטח גובים אבידות. התברר שאת ההפוגה ניצל חמאס כדי למלכד בניינים, את התוצאות אנחנו רואים בכל יום.

המאבק להשגת תמונת הניצחון בשביל ראש הממשלה לא מצליח. על החטופים כבר לא מדברים, מדברים על מיטוט, קריסה ושאר ירקות - לא מדברים על מתי הם חוזרים הביתה.

הקטע של ממשלת האחדות הוא פארסה מתמשכת. עוסקים בפוליטיקה במקום להתגייס למטרה שלשמה נוצרה האחדות המזויפת. הקרע בציבור מעמיק לנוכח העיסוק בגעלט קדוש, למטרות שוליות, כי הן אינן מלחמה. אז בני גנץ ולהקתו מתנגדים, וואו. אף אחד בגועליציה לא ממש מתרגש מההתנגדות, ההפך הוא הנכון.

מה עשו סמוצ'קנע גרנד־מייזר ופיתהמר בן גביר מאז 7 באוקטובר, חוץ מלדאוג לבייס שלהם? התשובה היא כלום. פיתהמר מחמש את לשכתו ב־17 קציני משטרה, כולל דובר פוליטי בדרגת נצ"ם, עם מינויים הזויים שפוגעים במשטרה, מינויים שהם פוליטיקה פר־סה של פיתהמר וחנמאל. קצינים מקודמים לפי נאמנות לשר, לאו דווקא נאמנות לארגון ולמדינה. נצ"ם שפירק באלימות מפגינים בבלפור קוּדם לתפקיד מפקד מרחב, כי זה המסר של הבוס. ככל שתרביץ יותר, תקודם מהר יותר.

סמוצ'קנע הוא מאכער, שלדעת מומחים חסר מושג מינימלי בכלכלה. בגללו אנחנו בדרך לעוד אסון. בכל פעם שהוא משתמש בעוד פסוקים מהתוירה כדי להצדיק את מהלכיו - אני אלרגי אליו יותר ויותר.

הרמטכ"ל, בשת"פ עם הפוליטיקה־דרעק, מבטיח לתושבי הצפון שהם יחזרו הביתה. לאן? לאיזה בית? במטולה, יישוב קטן, נפגעו יותר מ־100 מבנים מתוך כ־650 במושבה. גם פגיעות ישירות של נ"ט, וגם פגיעות כתוצאה מירי של צה"ל ותנועה בשטח. כל הכבישים נהרסו. חיילי המילואים של החטיבה והשריון שנמצאים במושבה גרים בבתי התושבים ובמבני הציבור. אז איך בדיוק יחזרו התושבים הביתה? לאן? מישהו בחונטה של ביבי כבר הגיע להסדר מדיני עם חיזבאללה, כדי שיסיג את כוחותיו צפונה לנהר הליטני?

תושבי קו העימות מפוזרים בארץ, פליטים שמצהירים שלא יחזרו ונותנים לצה"ל את כל הזמן שיידרש, כדי להבטיח את ביטחונם האישי. הטראומה היא ממש־ממש אצלם, הם חווים אותה בכל יום, ושואלים את עצמם מה היה קורה בישראל אם חיזבאללה היה כובש את היישובים בקו הגבול כפי שחמאס כבש את הנגב המערבי.

החקלאות בצפון גוססת, בעיקר בגלל הבירוקרטיה. מס רכוש עוד לא הגיע לאזור בגלל האיום של הנ"ט. קטיף זה לא הכל, חייבים להתחיל להכין את השטח לעונה הבאה.

אבל זה מאוד חשוב שמנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי הקים לעצמו אולפן, בעלות של מיליוני שקלים, כדי לבשר לאומה על הישגיו, שבפועל הם כישלונותיו. כי עם מציאות קשה להתווכח.

האמריקאים קוצבים לנו זמן ללחימה. גם אם חונטת האפסים מכחישה את המציאות, לא מאמינים לה. בארה"ב החלה שנת בחירות, בנובמבר 2024 ייבחר הנשיא הבא. אף אחד בממשל האמריקאי לא ייתן לביבי ושות' למשוך את הלחימה לאפריל או מאי – ומפקדי השטח בצה"ל אומרים שבלתי אפשרי להגביל את הזמן בשעוני עצר.

מתי נדע שיש התקדמות משמעותית בלחימה? רק כאשר המנהרות יושמדו. יוצפו, יופצצו, לא משנה איך, אבל בלי העיר התחתית אפשר לצפות ל"סבב" הבא בשנים הקרובות, גם אם סנוואר ודף ייתלו בכיכר העיר. לכל מחבל יש תחליף, כך מתברר לנו בכל יום שחולף.

ושוב, אני חוזר על השאלה: מה קורה עם החטופים? זרזיפי המידע על מותם של חטופים מדי יום, אם מתו ב־7 באוקטובר או מאוחר יותר, לא עושים טוב למשפחות בפרט ולציבור בכלל. אז אולי במקום לתמרן בין היחידות לצילומי קמפיין, יודיע ראש הממשלה לציבור מה קורה כאן? איך מתקדמים עם החזרת החטופים, לפני שמשיגים תמונת ניצחון פתטית, ומאשימים את כל העולם ואשתו, שראש הממשלה לא אשם, כי הוא מאוד רצה, אבל חיבלו לו בתוכניות.
מעולם לא היה מצבנו גרוע יותר, אך ייתכן שיהיה גרוע הרבה יותר.

המלחמה עוד לא הסתיימה, ודובר צה"ל מודה שישנם יותר מ־2,000 פצועים. אבל בארגון נכי צה"ל, שמשיגים את הנתונים בעצמם לפי סוג הפציעות, טוענים שיש לפחות 3,500 נכי צה"ל חדשים שיזדקקו לטיפול של אגף השיקום במשרד הביטחון, נכון לימים אלה.

יו"ר ארגון נכי צה"ל עידן קליימן, שנפצע באורח קשה מאוד בעזה לפני 31 שנה, מעריך שבספירה הסופית של נפגעי המלחמה יהיו כ־10,000 נכים. הוא כולל בתוכם כמובן את הנפגעים מהלם קרב, אלה שהגיעו לעוטף עזה ב־7 באוקטובר, שנחשפו למראות איומים ולקו בטראומה, גם אם הם תפקודיים כעת בשירות סדיר, קבע ומילואים. אבל לכל טראומה יש פוסט־טראומה.

אגף השיקום במשרד הביטחון כולל כ־200 עובדים, שטיפלו עד המלחמה הנוכחית בכ־60 אלף נכי מערכת הביטחון. הבירוקרטיה חיבלה בנכים, גם אחרי פציעתם, והוועדות הרפואיות החמירו את הטראומה. כל דייר באגם הדרעק קשקש אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו לפני כשנתיים וחצי, והבטיח לשפר את המצב, כולל בני גנץ. אז הבטחות יש, אבל המציאות היא עדיין קרבות של נכים מול המערכת.

הוועדות שבהן יושבים רופאים הן מוגבלות. יש להם ספרי תקינה, עם תקנות שמגבילות אותם בקביעת אחוזי נכות. המצב חמור יותר כאשר מדובר בנכים שלקו בהלם קרב, שאגף השיקום מתייחס אליהם כאל קומבינטורים, שרוצים לעשוק את המדינ'ע היקרה שלנו. להתנדב, להתגייס, זה צו אלוקי של המערכת הבירוקרטית, אבל אם הלוחם/לוחמת נפגעו נפשית בקרבות, הם עול על מערכת הביטחון, שעושה את המרב כדי שיעברו לטיפול הביטוח הלאומי. כאילו שבאזרחות קביעת אחוזי נכות זה קייטנה.

מצבת העובדים באגף השיקום לא תוכל להתמודד עם אלפי הנכים שמתווספים במלחמה הנוכחית. האגף חייב לגייס עוד עובדים, רגע לפני שנכים יתחילו לפגוע בעצמם, הפקר־הפקר־פטרושקה, כי הבירוקרטיה תילחם בהם ככל יכולתה. אבל צריך כסף לאורית סטרוק, כדי שתחזק לנו את הזהות היהודית, אז אין תקציב לעוד 200 עובדים כדי לייעל את המערכת. נכי צה"ל החילונים הם כנראה לא יהודים מספיק בשביל סטרוק וסמוצ'קנע גרנד־מייזר, הכספר החובב, שדואג לפוזמק של סטרוק מכספי ציבור.

הכאוס הבירוקרטי הוא אסון הרבה יותר גדול מהאסון הביטחוני שפקד את המדינה ב־7 באוקטובר. כשאני מקשיב ו/או קורא הספדים של הורים שכולים של לוחמי צה"ל שנפלו בקרבות, הם מבטיחים מול קברם של הילדים שנפלו כי ההקרבה שלהם לא הייתה לחינם – אלא היא חלק מהמאבק לניצחון הגדול, בסוף המלחמה.

אני לא מתווכח עם שכול, אבל אני חש צביטה בחזה, כי במציאות היבשה, נטולת הרגש על האובדן העצום - לנצח אנחנו כבר לא יכולים. אחרי התבוסה שספגנו ב־7 באוקטובר אין לנו סיכוי לנצח, מקסימום לנקום את מותם של האזרחים בעוטף עזה ושל הלוחמים שנפלו ונפצעו בכיבוש מחדש של יישובי העוטף.

אני עוקב אחר ההתבטאויות של דיירי אגם הדרעק, רואה במה הם מתעסקים, בפוליטיקה בזויה, בכסף ציבורי – בכל, רק לא ברווחת אנשי מערכת הביטחון ובמאות אלפי האזרחים שנעקרו מבתיהם בעוטף עזה, בשדרות וביישובי קו העימות בצפון.

בשביל אגם הדרעק, העקורים הם עול, כספי בעיקר, כי מצוקתם הנפשית הרי לא מעניינת אותם. יש לדאוג לאברכים, למתנחלים, לחיזוק הזהות היהודית, לטהרת המשפחה, לגרעיני התיישבות ולכל השטויות שאינן מתכתבות עם צרכים של ציבור בעת מלחמה כוללת.

הנה מקבץ התבטאויות שממחישות את מצבנו הקריטי. כי אחרי המלחמה הנוראה שמתרחשת כאן כל יום, עם קורבנות ופצועים, תחל המלחמה האמיתית על זהותה של מדינת ישראל. האם היא בדרך להיות שטייטל פרימיטיבית שמתקיימת מגמ"ח מבחוץ, וגזל של הקופה הציבורית מבפנים.

• אורית סטרוק, חברת גועליציית האפסים, יצאה נגד תוכנית הרמטכ"ל לשפר את שכרם של משרתי הקבע. "הגדלות הרמטכ"ל, שזה דבר שלא כתוב בשום חוק, מצ'פר את הכיסים השמנים שלהם. זה מתוקצב בהרבה יותר, פי כמה וכמה, מתקציב הזהות היהודית שלי, שעומד על 100 מיליון שקל בלבד. נעשה חושבים מחדש כאשר יקצצו להם בתקציב".

מאוחר יותר, כאשר הרשתות החברתיות להטו, היא סיפרה לנו שהתכוונה ל"שומנים", לא ל"כיסים שמנים". זה מה שהאישה חושבת, זכותה. אולי היא חולמת על צבא השם, שאף פעם לא מגיע כשצריך אותו, שימלא את מקומם של אנשי הקבע והמילואים, ויתנדב למשימה בלי כסף, רק מתוך אמונה דתית בצדקת הדרך. תכלס, אני לא יכול לראות אותה ולהקשיב לה.

• הקרב על התקציב: זה לא 100 מיליון שקל, כפי שאורית סטרוק משחקת באמת, אלא 250 מיליון, אבל מי סופר. מתקציב משרד הרווחה הופחת סכום של 15 מיליון שקל. נראה שסמוצ'קנע גרנד־מייזר וסטרוק לא מחבבים מוגבלים. הם כן מחבבים את משרד המורשת עם 100 מיליון שקל, עוד 27 מיליון שקל למניעת נשירה מישיבות, נעבעך. בעלי עסקים עוד לא קיבלו לירה סורית דפוקה מהאוצר, רק הבטחות. מילואימניקים שהם בעלי עסקים לא ראו "פיאסט" (מטבע ישן של 25 אגורות), אבל געלט לתוירה הקדושה תמיד יהיה. ומה עם החילונים? שיסתדרו לבד, או שלא.

• ראש הממשלה בנימין נתניהו מחק מהתודעה את אסון 7 באוקטובר. זה לא הוא, זו מערכת הביטחון, אפילו לא העירו אותו. הוא בכלל עסוק בפוליטיקה־דרעק. הכל בגלל אוסלו, כמות האבידות בשבת השחורה זהה לכמות האבידות בגלל אוסלו. האמריקאים יהיו אשמים אם לא נגיע ליעדי המלחמה. והכי חשוב שהוא מודיע לנו: "חיזבאללה נזהר", שזה כמו "חמאס מורתע".

האיש הזה, ששנוא בקרב מחצית מהציבור היהודי בארץ, הוא רק סטוריטלר. "קיימתי, שוחחתי, הנחיתי, הובלתי, הבטחתי, חיבקתי, פגשתי, ביקרתי, השמדתי, חשבתי, אמרתי, שחררתי, תמרנתי, התרעתי, בחרתי, דיברתי, התראיינתי, הצדקתי, התחייבתי, נחשפתי, חיסלתי, אישרתי, לא נתתי, קיצצתי". אלה מילים ששזורות בכל נאום שלו, שכל תכליתן הן להראות כמה הוא גדול, וכמה אנחנו קטנים שסובלים אותו.

הטיפוס הזה גם מטיל דופי בראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, על כך שנכנע לאמריקאים אחרי מבצע קדש. כן, זה ביבי, שהממשל האמריקאי והצבא האמריקאי יושבים אצלו בקיבינימט המדיני־ביטחוני ומנהלים לו כל פקודת קרב, בכל יום לחימה. אבל הוא משוכנע שהציבור מטומטם, והוא לא מתכוון לשנות את דעתו.

• לימור סון הר־מלך, דיירת הזויה באגם הדרעק: "התיישבות יהודית בחבל עזה היא הניצחון שלנו במלחמה. הלוחמים שלנו מוסרים את נפשם למען ההכרעה הזו. היום פניתי אל ראש הממשלה ואמרתי לו: תמונת הניצחון היחידה של המלחמה הזו היא שנראה בתים יהודיים בעזה. הניצחון יהיה כאשר נראה את ילדי ישראל משחקים ברחובות עזה".

כשאני מקשיב לה, אני תמה ביני לביני אם אפשר לקבל אחוזי נכות על התובנות שלה. 22 יישובים על קו הגבול, ועוד שתי ערים, שדרות ואופקים, נכבשו ב־7 באוקטובר, כי לא יכולנו להגן עליהן. איך לימור רוצה להתיישב ברצועה? היא רוצה עשר אוגדות מתמרנות שיגנו על הצדיקים מטעמה שיגיעו להקים וילות בשג'עייה‎, עם עוד עשר אוגדות בכוננות מתמדת?

מה היא מתכננת לעשות עם 2 מיליון פליטים? שתיים־שלוש, ש־גר מערבה מכאן? יש לה מדינות קולטות, לפני הקמת התנחלויות של גרעינים תורניים? מהיכן נביא טריליון דולר כדי להקים את הגנים הפורחים בעזה, סינגפור של המזרח התיכון? הרי את רוב הגעלט הגועליציוני כבר פיזרנו על החרדים והמתנחלים. רופא הכנסת לא אמור לטפל בתופעות כמו לימור? כדור קטן עושה כיף גדול. כמו כד קטן שאת שמנו נתן.

• פרקליט המדינה עמית איסמן הורה למח"ש לחקור את התנהלות צוות החקירה והממונים עליו, בפרשת מותו הטרגי של יובל קסטלמן ז"ל, שחתר למגע עם המחבלים בירושלים והיה מעורב בחיסולם, עד שהומת בידי חייל מילואים.

המשטרה סירבה לבצע נתיחה שלאחר המוות, בנימוק שאין בה צורך. צילום CT הוכיח שבגופו יש קליע ורסיסי קליעים נוספים. אני רק מקווה שמח"ש באמת תחקור את כל שרשרת הפיקוד עד למפקד מחוז ירושלים, כדי לוודא שלא היה דרג פוליטי, או מי מטעמו של אותו דרג פוליטי, שהתערב בחקירה וטימא אותה. אז מה אם אני מקווה, יש דברים שהמערכת רוצה לקבור, כמו מותו של יובל.

• מתי תיפתח חקירה פלילית בסוגיית הדרכון הדיפלומטי שהוענק לילד"ז וגם לראשי יישובים, חברי מרכז הליכוד, ששר החוץ אלי כהן חפץ ביקרם? או אולי מישהו הנחה אותו לבצע את המהלך? כהן לא נראה לי כמו אדם שיכול להחליט על מתנות כאלה לבד. אולי אני טועה, אבל אולי גם לא.

• פרשת השבויים העירומים היא עוד דוגמה לטמטום של הדרג הצבאי הבכיר, וכמובן החונטה הפוליטית שמנהלת את האירוע. מה ההישג הגדול בהפשטה ובתיעוד? לא ניתן היה להביא את השבויים, או הנכנעים, למתקן חקירות סגור ולהפשיט אותם שם? מישהו שכח שיש לנו שבויים וחטופים בעזה? הפיקוד הצבאי וקולקציית האפסים רוצים לראות נשים חטופות או חיילות שבויות בתמונות עירום, או גברים באותו מצב, בתמונות שיופצו בכל העולם בידי חמאס? מישהו חושב בכלל בדרגים האלה על רווחתם של השבויים והחטופים?

• 41 מפקדות וחיילות נפלו בקרבות של 7 באוקטובר. יש לנו גם שבויות מבסיסים שנכבשו. שלושה טנקים של לוחמות מקרקל חיסלו 80 מחבלים. קצינות ולוחמות הצילו את בסיס זיקים מכיבוש, כי אם לא היו מצילות, חמאס היה באשקלון, לפחות. פרמדיקיות, חובשות ורופאות לוחמות בעזה על חיי הלוחמים בתוך עזה. חלקן נפצעו בקרבות.

מפקדות מנהלות מודיעין ולוגיסטיקה בתוך האוגדות המתמרנות, במערכים מוטסים, בטייסות ועוד. מישהו שכח כבר, אבל הפעם האחרונה שבה נהרגו נשים בקרבות הייתה במלחמת השחרור, שבה נפלו 141 נשים. הארגונים הדתיים הגזעניים ועוד כמה קצינים הזויים במילואים לא חוזרים בהם מהרפש והטינופת שהטיחו בלוחמות. כמו שטוען הבאבא־בובה יגאל לוינשטיין, או אל"ם (במיל') רז שגיא, שפרסם את הספר "נלחמות בצה"ל", או ארגון חותם, ועוד ארגונים משיחיים־גזעניים־מלא־מלא - האם תהיה חרטה על העוול? אולי בביאת המשיח, אבל הוא לעולם לא יגיע.

• סקר בחברה החרדית מספק נתונים סטטיסטיים על הרצון של חרדים להתגייס. יותר מ־70% מתנגדים לגיוס, גם בעת שישראל במלחמה. 12% אמרו שדעתם נגד גיוס הקצינה. רק 9% תומכים בגיוס לצה"ל, שזה יפה. אני רק מחכה לראות אותם בבקו"ם, עולים על מדים ויוצאים לטירונות.

זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש. העם סבבה, באמת. הבעיה שלנו היא ההנהגה הרקובה. חבריה רוצים לבצר לעצמם מעמד, לשמור על השלטון, על הכבוד, על האגו, וגם לחלק כסף עוד יום, עוד חודש או שנתיים. אנחנו מעניינים אותם כמו ערימת אשפה, שריחה מאוס בעיניהם. הם לא אוהבים תלונות, קיטורים, מצוקות, חולים, עניים, עקורים.

מתישהו, לכשתסתיים המלחמה, תשאלו את עצמכם מדוע ראש הממשלה שלכם לא מצא את הזמן להיפגש עם חברי הקיבוצים שנעקרו מבתיהם בעוטף. מדוע הוא לא הגיע אליהם, חשוף, פגיע וכנוע, כדי לומר להם: טעיתי, פישלתי, אני מתנצל בפניכם על הסבל האיום שנגרם לכם. אני אחראי לכל, גם לכישלון הצבאי המחפיר. בלי מצלמות, בלי פמליה זולת מאבטחים. פשוט להגיע לבד ולהכות על חטא.
חטא היוהרה, שבסוגיה של 7 באוקטובר לא היה נורא ממנו.