קורבן של תרבות אקדמית: הוייטנאם של ליז מגיל | שמואל רוזנר

רות' ביידר גינסבורג היא אייקון של יהודי אמריקה. היא הייתה שופטת לשעבר בבית המשפט העליון. אהודה, מקובלת, מגדלור של חוכמה, מוסריות, שיקול דעת. אליזבת' (ליז) מגיל הייתה מתמחה של גינסבורג ז"ל. אחר כך עשתה עוד דברים. אחר כך נעשתה נשיאה של אוניברסיטת פנסילבניה – "פן". אחר כך אמרה שחומרתה של הקריאה להשמדת יהודים "תלויה בהקשר". אחר כך התפטרה, למעשה, אולצה להתפטר מתפקידה.

רפיח, ציר פילדלפי ומהלך מדיני "יצירתי": בישראל מתכוננים לשלב הבא במלחמה

אין שום סיבה להניח שמגיל אנטישמית. אין שום סיבה לחשוד בכך שהיא תומכת בהשמדת יהודים או אדישה לאפשרות של השמדת יהודים. מגיל היא קורבן של תרבות אקדמית. במקרה, דווקא היא נקראה לשימוע. במקרה, דווקא היא מכהנת באוניברסיטה שכמה מתורמיה הגדולים ביותר הם יהודים קשוחים. במקרה, מושל המדינה שלה ג'וש שפירו, גם הוא יהודי קשוח שאיבד את הסבלנות. לעמיתתה מהרווארד, קלודין גיי, שיחק המזל, והיא הושארה בתפקיד.

מותר לחשוד שגם העובדה שהיא הנשיאה השחורה הראשונה של הרווארד סייעה לה לשמור על הכיסא. ואם תרצו: בקרב על המסכנות, השחורים ניצחו את היהודים. באמריקה, כבר הרבה מאוד שנים הם מנצחים אותם. בכל מקרה, מגיל נדחקה החוצה, וזה הישג קטן. התרבות האקדמית עלתה לדיון מחודש, סוער, וזה הישג יותר גדול.

קל מאוד להסביר למה העדות של מגיל ושל שתי עמיתותיה, נשיאות אוניברסיטת MIT ואוניברסיטת הרווארד, עוררו סערה. "תלוי בהקשר"? לא נשמע טוב. אבל האם אמרו משהו שאינו נכון? כאן התמונה מסתבכת. כדי לתאר אותה כהווייתה צריך להתעמק בחוקה האמריקאית, בתחולתה על מוסדות אקדמיים בכלל ועל מוסדות אקדמיים פרטיים בפרט, בכללים הנוגעים לחופש הביטוי ולאיסור על הטרדה ואלימות.

המשפטנים ממשרד עורכי הדין ווילמר־הייל, שליוו את נשיאות האוניברסיטאות לשימוע, בקיאים בחוקים הללו. הם המליצו ללקוחות לומר "זה תלוי בהקשר", משום שזה אכן המצב החוקי. זה תלוי בהקשר. במדינה שמקדשת את חופש הביטוי מותר לומר – בעיקרון – כל דבר. כולל קריאה לאלימות. כולל קריאה להשמדת יהודים.

אז על מה אם כך הכעס? על שלושה דברים.

הראשון: הצביעות. אוניברסיטאות, בעיקר פרטיות, יכולות להגביל את חופש הביטוי. והן גם עושות את זה, לעתים קרובות, כדי להגן על כל מיני קבוצות. אבל לא על היהודים.

השני: על ההתעלמות של המעבר המהיר מאוד מחופש ביטוי להטרדה. באוניברסיטת ייל תלו השבוע דגל פלסטין על חנוכייה. חופש ביטוי או הטרדה? יכול להיות סטודנט יהודי שמראה הדגל גורם לו עוגמת נפש או חרדה. יכול להיות סטודנט שיעדיף לא לבוא להדלקת נרות בגלל החשש שייתקל בסטודנטים אחרים, צעקנים ואולי גם אלימים, שיפגעו בו.

השלישי: הפוליטיזציה של האקדמיה. פמלה פול הציגה לפני שבוע בערך, במאמר ב"ניו יורק טיימס", תמונה משעשעת ומזעזעת של מה שקורה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה. מתברר שטיפול בקשישים, בעניים, בלוקים בנפשם - כל זה כבר לא מספיק. בית הספר לעבודה סוציאלית הוא היום מקום שבו לומדים להילחם ב"קולוניאליזם" וב"קפיטליזם".

למה להילחם בקפיטליזם? למה להילחם בשיטה הכלכלית הרווחת בכל מדינה סבירה בעולם? התשובה, המצוטטת מעלון לשימוש נכון בשפה שמחולק לסטודנטים חדשים, היא זאת: הקפיטליזם הוא "מערכת של דיכוי כלכלי המבוססת על מעמד, רכוש פרטי, תחרות ורווח אינדיבידואלי. ראה גם: מערכת קרסראלית, מעמד, אי-שוויון, גזענות".

איך ניתן לטפל בבעיות כאלה? יש שתי אפשרויות ואין עליהן הסכמה. אפשרות אחת היא לומר "לכולם מותר". כלומר, מותר לקרוא להשמדת יהודים, וגם להשמדת סינים, או שחורים, או להט"ב, או פרופסורים. חופש ביטוי מלא לכולם. זו הגישה שאילון מאסק מנסה לקדם באמצעות הרשת החברתית שלו X, לשעבר טוויטר. התוצאה היא שיח בוטה, לעומתי, מסית, מכוער. אבל חופשי לכולם.

אפשרות שנייה היא לומר "לכולם אסור". אסור לומר משהו שפוגע בהיספאנים, ואסור לומר משהו שפוגע בפלסטינים, ואסור לומר משהו שפוגע ביהודים. זו גישתם של יהודים רבים שמבקשים מהאוניברסיטאות להגביל את היכולת של אנטישמים לומר דברים מכוערים כמו "מהים עד הנהר", שמבטאים רצון להכחיד את מדינת ישראל ואולי גם את תושביה. כמובן, גם התוצאה במקרה כזה בעייתית: צנזורה. מישהו יצטרך לקבוע מה גבול המותר והאסור, מתי אמירה היא פגיעה ומתי היא פרובוקציה סבירה. האם קריאה ל"אינתיפאדה" – שהוזכרה גם בשימוע בקונגרס – היא קריאה להתקוממות (ולכן נסבלת), לאלימות (ולכן פחות נסבלת) או להשמדה (ולכן לא נסבלת).

השאלה הזאת אינה שאלה של יהודים ואינה שאלה של אנטישמיות. זאת שאלה של מדיניות ציבורית, של חינוך, של נורמות חברתיות. בישראל אסור להניף דגל עם צלב קרס. בארה"ב מותר. זה לא משום שהאמריקאים אוהבים נאצים, זה משום שהאמריקאים אוהבים את חופש הביטוי.

למעשה, התלונה העיקרית של חלקם נגד האוניברסיטאות שלהם, עד השבוע, אינה נוגעת להיתרים שהן מנהיגות (מותר להעליב יהודים), אלא לאיסורים שהן מנהיגות (אסור להעליב אף אחד אחר). ובמילים אחרות: אמריקאים רבים שכעסו על נשיאות פן והרווארד יתקנו את הבעיה באופן הפוך מזה שאתם חושבים עליו: הם לא יאסרו על סטודנטים תומכי פלסטינים לקרוא לשחרור פלסטין "מהירדן עד הים" - אלא הם יתירו גם לסטודנטים אחרים לקרוא לכל מיני דברים, וישחררו אותם מכבלי התקינות הפוליטית.

האם מהלך כזה יוביל לירידה ברמת השיח האנטישמי? כנראה שלא. האם מהלך הפוך – כלומר, הטלת עוד מגבלות על חופש הביטוי בעוד אוניברסיטאות כדי שגם היהודים יהיו מוגנים – בכלל אפשרי? גם זה מהלך שיש לו הרבה חסרונות. כמובן, אפשר היה לדמיין מהלך שלישי: קצת פחות פוליטיקה באוניברסיטה.

אלא שיש מסורת ארוכה מאוד של פעילות פוליטית באוניברסיטאות האמריקאיות. מסורת ארוכה שהסטודנטים מקדשים בהערצה. מתנגדי ישראל בקמפוסים של היום מזהים את עצמם כממשיכיהם של מתנגדי מלחמת וייטנאם בקמפוסים של שנות ה־60, ולך תסביר להם שאז זה אז והיום זה היום, ולך תשכנע אותם שעזה אינה וייטנאם, ולך תלמד אותם שחמאס אינו ארגון של לוחמי חופש, ושישראלים גרים על הגבול ונלחמים על חייהם - ולא על איזה רעיון מעורפל של תאוריית דומינו. ושהיהודים שמסתובבים במסדרונות האוניברסיטה בכל מקרה לא אשמים בכל זה. הם רק רוצים ללמוד בשקט.

האמריקאים ואנחנו
לפעמים הסקרים משרטטים תמונה ברורה, לפעמים מעורפלת. לפעמים הציבור יודע מה הוא רוצה, לפעמים הציבור מבולבל. זה נכון לישראלים, זה נכון גם לאמריקאים. וכדאי לזכור את זה כאשר מעיינים בשני הסקרים האחרונים שנערכו בארה"ב על האהדה לישראל ומלחמתה בעזה. סקר אחד של גאלופ, סקר אחד של פיו. שני מכוני סקרים מוכרים ואמינים. סקר אחד קצר יחסית, סקר אחד מפורט יותר.

מה למדנו מהם? התמיכה במלחמה לא גבוהה כמו שהיינו רוצים. 50% תומכים בה, לפי גאלופ. 45% לא תומכים. רוב הנשים, רוב הצעירים, רוב הדמוקרטים, לא תומכים. כשליש מהאמריקאים סבורים שארה"ב מסייעת צבאית לישראל "יותר מדי" (31%). רוב הצעירים סבורים כך, ורוב הדמוקרטים. בערך אותו שליש (ואלה נתוני פיו) סבורים שלממשלת ישראל יש אחריות תורמת לעובדה שפרצה מלחמה. נכון – שני שלישים סבורים שלחמאס יש אחריות תורמת, וזה הרבה יותר. אבל בהינתן העובדה, שכולנו מבינים אותה, שבמקרה הנוכחי חמאס הוא האשם הבלעדי במשבר - שליש שמטילים אשמה על ממשלת ישראל זה לא מעט.

כרבע מהאמריקאים סבורים שישראל "הולכת רחוק מדי" בתגובה הצבאית שלה לאירועי 7 באוקטובר. מיהם האמריקאים האלה? רוב הליברלים (61%), קרוב למחצית מהדמוקרטים (45%), יותר משליש מהצעירים (38%) ורוב מקרב הצעירים המצביעים למפלגה הדמוקרטית (56%). האם זה אומר שמצבנו מידרדר? הנה השוואה: נתוני פיו בתקופת צוק איתן, מול נתוני פיו השבוע. ההשוואה מלמדת שהיו שינויים. אפשר לראות אותם בטבלה.

האם אלה שינויים דרמטיים?
צריך להביא בחשבון ששינויים בעמדת הציבור נגזרים לא רק ממגמות פוליטיות־חברתיות באמריקה, אלא גם משינויים במציאות עצמה. השוואה של צוק איתן לחרבות ברזל בעייתית, משום שעזה של חרבות ברזל נראית פגועה יותר מעזה של צוק איתן - מה שעלול לגרום לאמריקאים (בעיקר כאלה שאינם בקיאים במה שמתרחש) להרגיש שישראל הולכת "רחוק מדי".

חוקרי פיו מציינים ש"אמריקאים שהקדישו תשומת לב רבה יותר לחדשות על המלחמה נוטים יותר מאחרים לחוות דעה על תגובת הממשל ולתמוך בה. גם דמוקרטים וגם רפובליקנים, שעוקבים אחר המלחמה מקרוב מאוד או מקרוב, מעניקים לממשל ציונים גבוהים בהרבה מהציונים שמעניקים לממשל מי שעוקבים פחות מקרוב אחר הסכסוך". כלומר, ככל שהם מתעניינים יותר, כך הם מבינים שג'ו ביידן מגיב נכון. ומה זה אומר? שישראל מגיבה "בערך במידה הנכונה", עובדה שממשל ביידן אינו תובע ממנה למתן את תגובתה באופן ניכר (גם אם הוא כן תובע ממנה להכניס עוד סיוע הומניטרי).

אילו לקחים אפשר ללמוד מסקרים כאלה?
בטווח הקצר, הם מאפשרים לזהות את גבולות הגזרה הפוליטיים של נשיא אמריקאי שנכנס למערכת בחירות בעמדת נחיתות. ביידן מפגר אחר דונלד טראמפ, אומנם לא בגלל ישראל, ובטח שלא בעיקר בגלל ישראל, ומצד שני – הוא מפגר אחר טראמפ, בין השאר, משום שקשה לו לייצר התלהבות בקרב אותם קהלים שיחסם לישראל ביקורתי ולעתים עוין.

כלומר, גם אם דמוקרטים צעירים לא זנחו את ביידן בגלל המלחמה בעזה, הימשכותה תקשה על הנשיא להחזיר אותם למחנה שלו ולגרום להם להצביע בעבורו. ואפילו נניח שביידן הוא צדיק שממעט לערב שיקולי מדיניות בשיקולי פוליטיקה, אי אפשר שלא להביא בחשבון את האפשרות שככל שהלחץ הפוליטי יגבר, מרחב התמרון של ביידן – ובעקבותיו של ישראל – יצטמצם.

בטווח הארוך ישראל נמצאת בטריטוריה מוכרת ובלתי פתורה: היא מתקשה לזכות באהדה מצד קהלים שכבר זוהו ופולחו ונדגמו. היא מתקשה לזכות באהדה, וקשה לראות כיצד תזכה בה מחדש, אלא אם אמריקה תשתנה, או ישראל תשתנה, ובעיקר אם המציאות תשתנה. מה יחזיר את אהדת הצעירים הפרוגרסיבים לישראל? אפשר להשיב על השאלה הזאת, אבל התשובה תהיה גם מרגיזה, גם מצחיקה וגם חסרת כל קשר למציאות: תהליך שלום תוסס, ועידות, חיבוקים, דיבורים על סיום הסכסוך, נאומים חגיגיים.

בשבחה של מיכאלי
מרב מיכאלי איננה יצחק רבין, לא שמעון פרס, לא יצחק הרצוג, אפילו לא שלי יחימוביץ'. היא לא קורצה מחומר של מנהיגים של מפלגות משמעותיות, כמו חלק מראשי מפלגת העבודה שקדמו לה. ההודעה שלה השבוע על פרישה למעשה מהחיים הפוליטיים – כלומר היא לא תתמודד על ראשות מפלגת העבודה, וגם לא על מקום בכנסת – היא סוג של הודאה בכך.

מיכאלי מזהה שלא תוכל להנהיג את המפלגה, ושספק אם בכלל נותרה מפלגה. אולי אם יאיר גולן יתייצב בראשה תהיה לה תקומה. אולי אם תתאחד עם מרצ, תוכל לשמור על מראית עין של תקומה. אבל תקומה של ממש כרגע לא נראית באופק. ייתכן שמוטב היה לסגור וללכת. הגסיסה האטית של מפלגה כזאת היא מטרד למחנה הפוליטי שהיא חלק ממנו.

בניטור הסקרים של אתר המדד אפשר לראות שהפעם האחרונה שבה מפלגת העבודה עברה את אחוז החסימה בסקר הייתה באפריל שעבר. בממוצע הסקרים המשוקלל של המדד היא עומדת על אפס. במדד המנהיגים שפרסמנו לפני חודש מרב מיכאלי הייתה אחרונה ברשימה של כמעט 30 מנהיגות ומנהיגים. הציון שלה היה 21 מתוך 100. פחות מגלית דיסטל אטבריאן. פחות ממשה גפני. פחות ממאי גולן. פחות מאיתמר בן גביר. נותרו מעט מאוד ישראלים שסבורים שהיא מתאימה להנהיג במדינת ישראל. זה מצב לא נעים. קצת עצוב.

מיכאלי איבדה את עולמה בגלל שגיאה אחת. בגלל הימור לא מוצלח. בבחירות האחרונות סירבה להצעות להתאחד עם מרצ. התוצאה הייתה עגומה, גם אם הטענה שהכריעה את גורל הבחירות אינה מדויקת. מרצ לא עברה את אחוז החסימה. העבודה עברה, אבל בלי הישג מרשים.
במחנה המתנגדים לנתניהו לא סלחו למיכאלי על ההימור הזה. אפשר להבין מדוע, אבל צריך להביא בחשבון שמדובר, בסופו של דבר, בהימור שלא היה לגמרי מופרך, ותוצאתו לא לגמרי ידועה מראש. צריך להביא בחשבון שלו ההימור היה מצליח, וגם מרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה, מיכאלי הייתה נישאת על כפיים כגאון שמנע את עליית גוש הימין.

פוליטיקאים צריכים לעתים להמר. גם על כל הקופה. אריאל שרון עשה זאת כאשר הקים את שלומציון, ואחר כך כאשר הקים את קדימה. בני גנץ עשה זאת כאשר התנתק מיאיר לפיד ונכנס לממשלת נתניהו. גאולה כהן עשתה זאת כאשר פרשה מהליכוד. עפר שלח עשה זאת כאשר עזב את החמימות של יש עתיד. משה כחלון עשה זאת כאשר הקים את כולנו. רון חולדאי עשה זאת כאשר הקים את הישראלים.

חלק מההימורים הצליחו יותר וחלק פחות, חלק לטווח קצר וחלק לטווח ארוך. הימורים – מהלכים שיש בהם סיכון וסיכוי – הם חלק מהחיים הפוליטיים. על אלה שנכשלים אומרים בדיעבד שהיו שטות. על אלה שמצליחים אומרים שהיו גאונות. אבל האמת היא שלעתים קרובות רק יד המקרה הופכת את הטר"ש לצל"ש.

לשבחה של מיכאלי ייאמר: היא פורשת. ברור שהיא פורשת כי אין לה ברירה, אבל ראינו בעבר כבר מנהיגים שנשארו גם כשלא הייתה להם ברירה. ועוד לשבחה של מיכאלי ייאמר: היא פורשת בזמן שבחרה, ומאותתת בזה לעוד כמה מעמיתיה שהגיע הזמן לחשוב על חילופי הנהגות ועל שידוד מערכות פוליטי. הציבור בישראל מצפה לשינוי, וגם אם פרישת מיכאלי איננה הרכיב החשוב בשינוי כזה - כל רכיב מצטרף לתמונה גדולה של תזוזה טקטונית שמחייבת הזירה הציבורית.

ועוד לשבחה של מיכאלי – כי בעת הפרישה נכון יותר לשבח מאשר לגנות – ייאמר שהייתה לה השפעה גדולה יותר משל רוב חברי הכנסת על חייהם של ישראלים. מיכאלי (ויש שיראו גם את זה לחובתה, אבל יתקשו להכחיש את השפעתה) שינתה את השפה העברית, וזה לא עניין של מה בכך. מיכאלי הכריחה את כולנו לחשוב פעם ופעמיים על השימוש בלשון מגדרית, על אופן הפנייה שלנו לציבור בכתב ובעל פה. השפעה על שפה היא השפעה על תרבות. השפעה על תרבות היא השפעה על תודעה. יש לה משמעות.

לחצו על השלט שלכם, וראו כיצד מדברים הפרשנים והאורחים באולפני השידור. "אתם ואתן", "החיילים והחיילות", "ברוכים וברוכות הבאות". הנה, השבוע הקלטתי פרק חדש בהסכת הקיפוד והשועל (פרק על הנרי קיסינג'ר ומורשתו, מוזמנים ומוזמנות להאזין), ושמתי לב שכרגיל, הפתיחה שלי מתנסחת כמעט מעצמה בביטוי "שלום לכולכם, שלום לכולכן". זו השפעה של מיכאלי. כלומר, הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים, היא שינתה את חיי.

השבוע עשינו שימוש בנתונים ובמידע מאתר המדד, New York Times, Wall Street Journal, סקרי Pew ו־Gallup.
[email protected]