הדרך היחידה להגן על עצמנו היא ניצחון מוחלט על חמאס | חיים משגב

התמונות של הנופלים, שמתפרסמות כמעט מדי בוקר, מוציאות אותי משיווי משקל. מחד, משפחות החיילים שנפלו בקרב; ומאידך, משפחותיהם של החטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה. אין כל דרך לגשר בין מצוקתם של אלה ובין סבלם של אלה. הלחימה היא עיקשת, ואי אפשר להפסיקה מבלי לגרום לקריסה קולוסאלית של כל מה שנבנה פה מאז 1948. הכל מונח כרגע על כפות המאזניים - ואם לא נשלים את המלאכה כעת, הודות למסירות הנפש הבלתי נגמרת של חיילינו, תעוזתם של אויבינו תעלה על גדותיה - וגם ידידינו יאבדו, קרוב לוודאי, את סבלנותם.

בד בבד, אין להתעלם, כמובן, מהרצון של קרוביהם של החטופים לחזור ולראותם בבית. הדילמה היא קשה, מטעמים ברורים. המצוקה קורעת את הלב – ובכל זאת חשוב לומר את זה בקול צלול: אין לברוח מההכרעה.

בישראל חיים כיום למעלה משבעה מיליון יהודים, ועוד רבים שמתדפקים על שעריה. מיליוני יהודים בכל העולם מפנים עתה את מבטם לעבר המקום שאמור לשמש להם מקלט בעת צרה. גם אם רק חלקם יעלה לכאן, עצם הידיעה שיש מקום שמוכן לקלוט אותם, מוסיף לרבים מהם כוח. הם אינם מבקשים עוד להסתיר את אהדתם למדינה היהודית. בהפגנות התמיכה הם נושאים את דגלי הכחול־לבן.

שלא כמו בעת שהנאצים ביקשו להיפטר מהיהודים - ומדינות העולם, לרבות ארצות הברית, סירבו לקלוט אותם - עתה יש מדינה אחת, ששעריה לא יינעלו לעולם בפני יהודים. אולם בכך לא סגי - על המדינה היהודית להראות שיש בכוחה להגן על כל אלה שיבקשו לבוא בשעריה, והדרך היחידה להראות זאת היא על ידי מחיקתם בפועל של כל אלה שעשו את מה שעשו בשבת השחורה.

אני יודע שיש רבים, גם בקרבנו, שעצם המושג "מדינה יהודית" מעביר בהם חלחלה. הם היו רוצים, מן הסתם, להתגורר ב”מדינה מערבית”. הליברליזם־הפרוגרסיבי המפוקפק קוסם להם, כשם שקסם ליהודים שהתגוררו באירופה בין שתי מלחמות העולם. רבים מהם ביקשו להיטמע בקרב שכניהם הלא־יהודים. המאמצים הללו לא עלו יפה מעולם. כל מדינות אירופה, פחות או יותר, שיתפו פעולה רק בנושא אחד: הרצון להיפטר מהיהודים. במחנות הריכוז שנבנו על אדמתה של פולין, למשל, שירתו לא רק גרמנים.

האזנתי לשלוש הנשיאות של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית בשימוע שנערך להן. כל השלוש לא הסתייגו מהקריאה לבצע רצח עם ביהודים. האיראנים בהחלט יכולים היו לשאוב נחת מהדיון הזה. הם כבר שנים מדברים על השמדתה של “המדינה הציונית”. חמאס, אם רק היו נותנים לו, היה ממשיך עד ללב הערים בגוש דן. לא רבים מוכנים להודות בזה, בטח לא באולפני הבלה־בלה המלאים בקצינים בדימוס חדורי חשיבות עצמית נבובה, אבל היו שעות שבהן לא היינו רחוקים מהגשמת חלומם של רבים בעולם המוסלמי.