ארבע מטרות המלחמה הושגו. כך לפחות רומז ההיסטוריון יגאל קיפניס, בספרו השנוי במחלוקת על מלחמת לבנון הראשונה – "1982". איך אפשר לומר שלא הושגו, כאשר אש"פ חוסל, יאסר ערפאת יצא לגלות והסורים גורשו מביירות. אפילו נבחר נשיא חדש, שמקובל על ישראל.
לא רק סינוואר: חבל שלא הקשבנו למוח של חמאס | ג'קי חוגי
נבחר, נרצח, ואז נבחר עוד אחד. ישראל החליטה מי ישלוט בלבנון. או כך לפחות היה נדמה לה. הנה מקרה מובהק שבו אפשר להשתמש בקלישה: הניתוח הצליח – החולה מת. מלחמת לבנון הראשונה לא הייתה הצלחה, זה ברור לכל. היא לא הייתה הצלחה אף שלכאורה המטרות הושגו, כולל הצבת שלטון המקובל על ישראל.
מכאן לעזה: בנימין נתניהו לא רוצה לתת לחמאס להמשיך לנהל את עזה. בעניין זה, אין לו מחלוקת עם אף אחד. הציבור הישראלי תומך בעמדתו, האמריקאים תומכים, הבריטים תומכים, גם המצרים, הסעודים, הירדנים – שכמובן לא יאמרו דבר כזה באופן ברור וחד – תומכים. שאלת השליטה של חמאס בעזה היא שאלה סגורה, למעט עניין קטן אחד: צריך למצוא דרך להוציא את חמאס מעזה. זה מה שצה"ל מנסה לעשות, ועל מידת ההצלחה שלו יש לנו מידע חלקי, מקוטע, רווי בשמועות וברסיסים של לוחמה פסיכולוגית. ובמילים אחרות: יש הסכמה על התוצאה הרצויה - אין ידיעה ברורה על היכולת.
בנימין נתניהו אומר: "אני לא אתן לישראל לחזור על טעות אוסלו". ועוד הוא אומר: "לא אתן שאחרי ההקרבה האדירה של אזרחינו ולוחמינו, נכניס לעזה את מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור. עזה לא תהיה לא חמאסטן ולא פת"חסטן". זו כבר אמירה מסוג אחר. באוסלו לא הוקמה "חמאסטן", כך שאין קשר בין האמירה הראשונה לבין חלק מהאמירה השנייה. כבר אמרנו, על "לא חמאסטן" יש הסכמה מלאה.
עכשיו לחלק האחר של האמירה השנייה. היא מורכבת משני גורמים שצריכים דיון נפרד. 1. נתניהו אומר שלא "נכניס לעזה" את "מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור". 2. ועוד הוא אומר שעזה לא תהיה "פת"חסטן". נתחיל מהחלק השני, כי הוא קל לדיון: נתניהו יסרב למסור את עזה לפת"ח. בסדר. אף אחד לא מציע למסור את עזה לפת"ח. יש הצעה – או שאיפה – של האמריקאים למסור את עזה לרשות הפלסטינית. לא לפת"ח. ואם נדמה לכם שאין הבדל, ושהאבחנה קטנונית, הייתי נזהר בטענה הזאת. נתניהו בוחר מילים בקפידה, ויודע שאם יאמר מילים מסוימות יוכל אחר כך לתמרן, ולעומת זאת, שאם יטפס על עץ גבוה בבחירת מילים אחרות יהיה לו קשה יותר לתמרן.
עכשיו שימו לב לחלק הראשון: לא "נכניס לעזה" את "מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור". משמע – נכניס גורם שיתחייב לא לחנך לטרור, לא לתמוך בטרור ולא לממן טרור. עכשיו נשאל: מה עם הרשות הפלסטינית? זו שאלה חשובה משום שהנשיא ג'ו ביידן מתכוון לרשות הפלסטינית, אבל מתכוון לעוד משהו. שימו לב למה שכתב בעיתון "וושינגטון פוסט": "את עזה ואת הגדה המערבית צריך לאחד תחת מבנה ממשלתי יחיד, רשות פלסטינית מחודשת. משם צריך להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות".
יש כאן מילה אחת חשובה: "מחודשת". רשות פלסטינית מחודשת. מהי רשות מחודשת? הנה הצעה: רשות שלא תחנך לטרור, לא תתמוך בטרור ולא תממן טרור. במילים אחרות: יש מוצא. במילים אחרות: בניגוד למה שנדמה ומדוּוח, נתניהו לא לגמרי סגר את הדלת על האצבעות של ביידן. האם זה אומר שיהיה להם קל להסכים על הרפורמות הדרושות ברשות הפלסטינית? לא – לא יהיה להם קל. ומצד שני, נקודת התחלה יש. ביידן רוצה רשות מחודשת. נתניהו מוכן לגורם שיתחייב לא לחנך לטרור, לא לתמוך בטרור ולא לממן טרור (וגם יעמוד בהתחייבות כמובן). זו התחלה של משא ומתן.
כמובן, בכלל לא בטוח שאת המשא ומתן הזה יקיים דווקא נתניהו. אולי יהיו בחירות, אולי יבוא מישהו אחר. מצבו בסקרים רחוק מלהיות מזהיר. תכף נעסוק בזה. בינתיים, הוא רוצה לשכנע את אזרחי ישראל שהוא המתאים ביותר, משום שהוא יעמוד כחומה בצורה נגד הכוונה האמריקאית להכניס את הרשות הפלסטינית לעזה. אולי בגלל זה יאיר לפיד צייץ כך: "אין אדם בעולם שחושב שצריך להעביר את עזה לידי אבו מאזן ביום שאחרי המלחמה".
מה מטרת הציוץ של לפיד? לעקר את הטענה של נתניהו. היי – הוא אומר – מי בכלל רוצה למסור את עזה לאבו מאזן? אבל שימו לב גם לדיוק של לפיד: "ביום שאחרי המלחמה". יש כאן פתח לפרשנות: בשבוע שאחרי המלחמה, או בחודש, או בחצי שנה שאחרי המלחמה? ושימו לב לעוד דיוק: "לידי אבו מאזן". ביידן לא אמר אבו מאזן. ביידן רוצה "רשות פלסטינית מחודשת". זה מן הסתם אומר "אחרי אבו מאזן", כי חלק מהחידוש יהיה הנהגה חדשה (ואבו מאזן כבר לא ילד). במילים אחרות: גם לפיד השאיר פתח מילוט רחב מספיק כדי להעביר בו משאית של הסכמות עם ארה"ב, אם וכאשר הן יידרשו.
האם הן יידרשו? הנה עוד שני דברים שיש הכרח לשקול. נתניהו הוא פופאי, אבל גם פופאי צריך תרד - ואת התרד מספקת ארה"ב. הדיבורים המנופחים על עמידה גאה מול האמריקאים מחזיקים כל עוד אספקת התרד נמשכת. והיא נמשכת כי אין סיבה להפסיק אותה. כאמור, גם האמריקאים תומכים בסילוק חמאס, וגם הם סבורים שבעזה צריך לשלוט מישהו שאינו תומך בטרור. אף על פי שכבר היו מקרים שבהם כפו על ישראל צעדים אידיוטיים או חסרי אחריות, הם לא תמיד פחות חכמים מאיתנו. ונכון – לפעמים צריך לעמוד איתן ולהתנגד להצעות שלהם. אבל בלי לשכוח מאיפה בא התרד.
הדבר השני שיש הכרח לשקול הוא המה כן. נתניהו אומר כל הזמן מה לא. הוא לא רוצה חמאסטן, ולא רוצה פת"חסטן, ולא רוצה תומכי טרור, ולא מחנכי טרור. אבל מה הוא כן רוצה? לפני כמה ימים פורסמה ב"ניו יורק טיימס" קולקציה של מאמרים ובהם הצעות שונות ומשונות ליום שאחרי בעזה. עשר הצעות, חלקן הזויות ממש, חלקן סתם לא ריאליות. אהוד אולמרט הציע שנאט"ו ישלח כוח. בהצלחה עם זה. ג׳רום סיגל הציע להקים מיד מדינה בעזה, לשלוש שנות ניסיון. ברצינות. מאי פונדק ודליה שנדלין הציעו קונפדרציה יהודית־פלסטינית. אולי עוד לא שמעו על אירועי 7 באוקטובר. דיאנה בוטו הציעה הקמת נמל פלסטיני ושדה תעופה, כי עכשיו אין ספק שאף גורם פלסטיני לא ירצה להכניס לרצועה חומרי נפץ ורקטות.
אז כל אלה לא, בטח לא בקרוב. אבל מה כן? נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, לא בעל טור מזדמן בעיתון שחסרים בו עורכים עם שכל ישר. הוא צריך להשיב על השאלה מה כן, אם לא בפומבי, לפחות מאחורי דלתות סגורות. האם התוכנית של נתניהו היא מנהל ישראלי שיפנה זבל בעזה, יספק מים וחשמל, יסלול כבישים, יתכנן רחובות ובתים? האם הוא מתכוון לעשות את כל זה על חשבון משלם המסים הישראלי? (גורמים ערביים או בינלאומיים לא יעבירו כסף לשיקום עזה, אם ישראל תסרב לכל הצעה להסדרה שמתקבלת על דעתם).
יואב גלנט רמז השבוע שהרצועה תחולק לקנטונים שינוהלו על ידי מנהלים נפרדים. בצפון ינהלו, בצפון יילחמו. מי יילחם אנחנו יודעים, אבל מי ינהל? הוא לא סיפק תשובה. ימצאו מישהו. מתנדב שלא אכפת לו למות. כי זה מה שיקרה: מי שיתנדב יקבל כדור בראש או יושלך מהגג, חמאס סטייל.
הנה, משהו שנתניהו לא מוכן לומר, ושגם לפיד וגנץ וכל שאר המנהיגים שזהירותם אומנותם מתקשים לומר, מפחד המצביעים: אין לישראל חלופה משכנעת לרשות הפלסטינית. אין לישראל תוכנית שתספק את הצרכים, שאינה דומה למדי למה שמתנהל כבר שנים רבות, במידה משתנה של הצלחה, בשטחי יהודה ושומרון. סידור אידיאלי? רחוק מזה. זה סידור שנולד מאילוץ. הנסיבות הביאו את שני הצדדים להשלמה, גם אם לא בחמדה, עם "ניהול הסכסוך".
תאמרו: אבל אחרי 7 באוקטובר כבר אי אפשר לנהל את הסכסוך.
אשאל: אז מה אתם מציעים?
תאמרו: אבל האם זה לא בדיוק הלקח של 7 באוקטובר?
אומר: אולי. ולא קל להשיב. ובנסיבות הנוכחיות אי אפשר להרגיש בטוח באף תשובה. ומצד שני, אולי לא. אולי זה לא הלקח. אולי הלקח הוא שאין מנוס אלא להמשיך לנהל את הסכסוך, רק יותר טוב.
הגוש המנצח
בעולם הצללים המשונה שנקלענו אליו, כולם מדברים על פוליטיקה, וכולם מעמידים פנים שאינם מדברים על פוליטיקה. כלומר, מרגישים צורך להכחיש, או להתנצל. נתניהו אומר "אוסלו". זאת פוליטיקה. נתניהו אומר: "זאת לא פוליטיקה – זאת מדיניות". זאת פוליטיקה. גנץ אומר: "מבטיחים את עתידנו ובזה נתמקד". זאת פוליטיקה. כולנו יודעים: בעוד הלוחמים עושים את שלהם, הפוליטיקאים עושים גם הם את שלהם. הלוחמים נלחמים כדי לנצח, הפוליטיקאים מחשבים את המהלכים הבאים לאחר הניצחון.
ותיאמר האמת: גם האזרחים עוסקים בזה. מצד אחד הם כועסים על פוליטיקאים שמדברים יותר מדי על פוליטיקה, כי זה לא הזמן לפוליטיקה. מצד שני, הַטו אוזן לשיחות בבתי קפה, היכנסו לבתים שמתנהלות בהם שיחות סלון, בִדקו על מה מדברים צעירים אלה עם אלה. כמובן, על המלחמה, ועל המצב, ועל העצב, ועל האימה, ועל הקושי – וגם על פוליטיקה. על היום שאחרי, על מי ילך ומי יישאר. על גורלו של ראש הממשלה. על גורלה של הקואליציה. אם בסביבה שלכם אף אחד לא מדבר על זה, אתם החריגים, כי ברוב הסביבות מדברים.
יש סיבה לגנות את השיח הפוליטי, כי זה באמת לא הזמן להתעסק בתכסיסים אלקטורליים. ומצד שני, לא צריך לגמרי לגנות אותו. המלחמה – זה המכתם המפורסם של קרל פון קלאוזביץ׳ – היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, התכלית היא מדיניות. ואת המדיניות מכריעים בדרגים הפוליטיים. במובן זה, הפוליטיקה שתבוא אחרי המלחמה היא פשוט המשכה של המלחמה, באמצעים אחרים. כמו שחושבים על השאלה איך לנצח את חמאס, ומה יקרה בעזה אחרי חמאס, ומה יקרה בלבנון, ומתי התושבים יחזרו לבתיהם, חושבים גם על השאלה איזו ממשלה תקום כאן, ומה תעשה, ואיזה סדר עדיפויות תקבע, ואיך תתנהל. זה הכל חלק מאותו תהליך.
מכאן צריך לשאול מה מצבנו הפוליטי. בסוף השבוע הסוקר החביב על הימין, שלמה פילבר, פרסם טקסט ארוך ברשת החברתית אקס ובו פרש את משנתו ביחס לשאלה הזאת. הוא כתב כך: "קואליציית הימין מאבדת מנדטים בעיקר לעצמה בגלל התנהלות נבחריה, לא בגלל אידיאולוגיה. האירוע הוא כולו פנים גוש הימין, ושם ייפתר". קוראים רבים נחשפו למה שכתב, הסכימו, התווכחו, שמחו, כעסו.
הרעיון שהציג פשוט, ובהרבה מובנים מדויק: למחנה הממלכתי כנראה לא יהיו 40 מנדטים בבחירות הבאות. הרבה מאוד בוחרים שנספרים עכשיו בגוש האופוזיציה הם בעצם בוחרי ימין שיושבים על הגדר. הקואליציה המכהנת כעת לא נראית להם ראויה לאמון, ומצד שני, כשיבואו הבחירות (כך פילבר מעריך) - הם ישובו לימין. "העם זז ימינה בעמדותיו המדיניות־ביטחוניות", ומכאן הוא גוזר ש"האירוע הוא כולו פנים גוש הימין".
כאמור, בהרבה מובנים כל מה שהוא כותב נכון. גם הסקרים שאנחנו רואים – אנחנו זה צוות אתר המדד – מלמדים על מגמה כזאת: תזוזה לעמדות ימין בנושאים מדיניים וביטחוניים (כמו אמון ברשות הפלסטינית), שלצדה הסתייגות מהקואליציה שמובילה בוחרות ובוחרים לישיבה על הגדר, או לחנייה במגרש הגדול של המחנה הממלכתי. ברור לגמרי שכאשר יקומו מפלגות חדשות בין המחנה של גנץ לבין הליכוד של נתניהו, הן ישאבו אליהן בוחרים. כמה בוחרים? זה כבר תלוי בשאלה איזו מפלגה זו תהיה, אם תהיה אחת או שיהיו יותר, מה יקרה לאישים שעומדים בראשות המפלגות הללו בין עכשיו לבין זמן של בחירות, מה יהיו תוצאות המלחמה בעיני הציבור ועוד ועוד.
נפתלי בנט ויוסי כהן בראשות מפלגה יכולים לקבל מספר משמעותי של מושבים, עד כדי ניצחון בבחירות (זה לא מוכרח להיות הכי הרבה מנדטים, זה יכול להיות מספיק מושבים כדי להציע את עצמם כראשי ממשלה, כפי שבנט כבר עשה לפני שנתיים). לגדעון סער, אם ירוץ בנפרד, יהיו פחות מושבים, אבל אולי מספיק כדי לקבוע מי המנצחים בבחירות. יועז הנדל פופולרי למדי, אבל מוטב כנראה שיחבור למישהו. יש כמובן עוד שחקנים ועוד אפשרויות.
המסקנה של פילבר מכל זה נחרצת, ולא בהכרח נכונה. הוא קובע שהגוש יכול לנצח. ולמה לא בהכרח נכונה? בגלל השימוש האנכרוניסטי במונח "גוש". כלומר, בגלל ההנחה – שיכולה להתממש, אבל לא מוכרחה להתממש – שגם הבחירות הבאות יציבו "גוש" מול "גוש" באותו אופן שבו התקיימו גושים בשנים האחרונות, כאשר למעשה לא מדובר בגוש ימין מול גוש מרכז־שמאל אלא בגוש נתניהו מול גוש לא־נתניהו. לפי התחשיב האידיאולוגי שהוא עושה, יש יותר בוחרים שהעמדות שלהם הן עמדות שמסתדרות טוב יותר עם האידיאולוגיה של הליכוד כמפלגה ראשית ולא עם המחנה הממלכתי או עם יש עתיד, ולכן – כך ההיגיון הישן אומר – הסבירות היא שתקום עוד ממשלה בראשות הליכוד, שסביבה מרכיבי "הגוש" המוכרים, דתיים וחרדים.
מול ההנחה הזאת צריך להציב שתי הסתייגויות: הראשונה – הציבור רוצה ממשלה רחבה, ממשלת אחדות, ולא ממשלת גוש. הלחץ הציבורי בהחלט יכול להוביל את ראשי המפלגות להבנה שהם מוכרחים לצאת מתחומי הגוש ולנסות לייצר מציאות פוליטית אחרת. יותר מזה: הבוחרים שחונים אצל גנץ הם בדיוק הבוחרים שמבקשים אחדות. אם יזהו שהמפלגות בגוש הימין לא נוטות לזה, יחפשו מפלגות שכן. אולי יישארו עם גנץ למרות הכל, אולי יעברו למפלגה אחרת שתהיה מפורשת בקריאה שלה להסכמות, לחריגה ממתכונת הגושים. שימו לב: בעוד מי שאומרים שיצביעו לליכוד או יש עתיד רוצים אחדות רק ברוב קטן, מי שאומרים שיצביעו לגנץ רוצים אחדות ברוב גדול (כמעט 80%). זה יכול להיות מרכיב משמעותי בהחלטה למי להצביע בבחירות הבאות, כאשר יבואו.
הסתייגות שנייה: תיאוריית פילבר מניחה שימין הוא ימין. שבנט או כהן או סער או הנדל מחזיקים בעמדות ימין, ולכן שייכים לגוש שבו גם הליכוד והציונות הדתית. לא בטוח שזה נכון. לא בטוח שימין הוא ימין. יכול להיות שהימין נעשה כל כך גדול, עד שכבר אין גוש ימין הומוגני מספיק כדי להיות גוש, אלא בתוך הימין כבר נוצרים תתי־גושים, שהשותפים הטבעיים שלהם לא זהים. האם לבנט ולמצביעיו יהיה נוח יותר עם הליכוד – כי הוא והם ימין – או שיהיה לו נוח יותר גם גנץ ולפיד, כי הוא והם מזהים ששאלת הימין־שמאל הרבה פחות רלוונטית משהייתה?
במידה רבה, על השאלה הזאת יתנהלו הבחירות הבאות. נתניהו רוצה לנהל אותן כמו בחירות של פעם – לדבר על "אוסלו" ולקוות שזה יעשה את העבודה – ואולי יתברר שהאינסטינקט הפוליטי שלו מספק את הסחורה. אבל יריביו ירצו לנהל בחירות שהנושא שלהם לגמרי אחר: יעילות, משילות, מקצועיות, רצינות, אחריות, ממלכתיות. כל הדברים ש"הגוש" לא מצטיין בהם (כפי שגם פילבר מודה: אנשי הגוש צריכים "להיות יותר צנועים ופחות מטרילים").
אם בבחירות לא יעמדו "גוש ימין" מול "גוש מרכז־שמאל", אלא "גוש טריליות" מול "גוש יעילות" או "גוש מגזריות" מול "גוש ממלכתיות" - התוצאות יכולות להיות לגמרי "ימין" ולגמרי לא "גוש הימין". לפחות כרגע, זה המקום שהציבור נמצא בו. בוודאי שהוא לא זז שמאלה, בוודאי שהוא לא אימץ עמדות יותר יוניות. אבל הוא רוצה ממשלה מתפקדת ורצינית.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, וכן במאמרי ה"ניו יורק טיימס", בסקרי כל כלי התקשורת, בדיווחי כאן חדשות ובספר "1982, לבנון, הדרך למלחמה" מאת יגאל קיפניס.
[email protected]