השבוע התבשרנו שבאיחור אופנתי של למעלה מחודשיים, עסקו בישיבת הממשלה בשאלה הרת גורל: השם החדש שיינתן למלחמה. ראש הממשלה הבהיר שהוא לא שבע רצון מהשם הנוכחי (והמוזר קמעה) "חרבות ברזל", בטענה שזה שם של מבצע ולא של מלחמה. אולי בתקווה שאם תמותג אחרת, תיחשב למוצלחת.
תודו שיש משהו מרגיע בידיעה שלממשלה יש פניוּת וזמן לעסוק בנושא זה בימים אלה. בכל זאת, חמאס לא הוכרע, החטופים עדיין בעזה ומפוני יישובי העוטף טרם שבו לבתיהם. כך או אחרת, מאחר שהממשלה והעומד בראשה מצאו את הנושא מספיק חשוב לדיון, ובהתחשב בכך שהסוגיה טרם הוכרעה – מציעה החתומה מטה (לאחר ששקלה ובחנה היטב את הדברים), עשר הצעות מובילות לקראת הדיון הבא בסוגיה במליאת הממשלה, בקבינט הביטחוני ו/או בקבינט ניהול המלחמה. כל אחת מההצעות עולה באיכותה ומיטיבה לתאר את המלחמה יותר מ"חרבות ברזל".
1. מלחמת "אלה החיים"
המילים זכורות מדברי ראש הממשלה לאחר התקרית הטרגית שבה נהרג גיבור ישראל יובל דורון קסטלמן ז"ל. מובן שיש משהו הפכפך דווקא בבחירת שם זה לאירוע כמלחמה, שבה רבים כל כך מוצאים את מותם. ביטוי פרדוקסלי כמעט כמו הססמה הפרנקיסטית "יחי המוות!" (!Viva la muerte). שם כזה למלחמה יתאים בקלות גם לתרגום הולם וקולח לשפות שונות. למשל: מלחמת Ces’t la vie בשפה הצרפתית. שם כזה גם יטמיע בתודעה את ההשלמה עם מלחמה ארוכה: אלה החיים. או לפחות "אלה הם חיינו בזמן האחרון", כמילות שירו של יהודה פוליקר.
2. מלחמת "הוא לא ידע"
זה לא רק מערכון קורע ב"ארץ נהדרת". המציאות עולה, כמתברר, על כל מערכון. כל כך הרבה דברים התברר שהדרג המדיני והצבאי לא ידעו כאחד. זאת, אף שידעו, או לפחות היו אמורים לדעת, או שידעו והתעלמו: התרגילים של חמאס על הגבול, התצפיתניות שהתריעו וזכו לזלזול, ההתרעות באמ"ן, ההיקף המטורף של פרויקט המנהרות ועוד. אבל הם לא ידעו. פשוט לא ידעו.
3. מלחמת "האחדות"
יחד ננצח, חזקים ביחד, כוחנו באחדותנו. יתרונותיהם של השמות הסובבים סביב מושג האחדות מובנים לכאורה לכל. הרי באמת לאחר יותר מ־1,200 נרצחים ביום אחד, ב־7 באוקטובר, היה צפוי שהאחדות תשרור במקומותינו. בפועל: מיד עם ממשלת החירום שהוקמה בשבוע הראשון למלחמה, התחלנו לחשב את קִצה לאחור. באולפנים חזרנו מזמן לקטטות ולפלגנות של לפני 7 באוקטובר. בישיבות הקבינט מתקוטט הדרג המדיני עם הדרג הביטחוני. הוא שאמרנו: כוחנו באחדותנו.
4. מלחמת "להתעורר מסיוט"
שם זה משקף את תנומת מי שמופקדים, בדרגים השונים, על חיינו לפני 7 באוקטובר. במידה מסוימת השם משקף גם את ההדחקה הקולקטיבית של כולנו למציאות חיינו באזור שבו אנו חיים. בתקווה שהקיצו, שהקצנו.
5. מלחמת "מיטוט חמאס בדיליי"
כמעט כבר שכחנו את הבטחתו של בנימין נתניהו לפני 15 שנה, לפני בחירות 2009, "למוטט את שלטון חמאס בעזה". מי האמין שממשלתו השישית של נתניהו תציב את היעד שהובטח לפני בחירתו לקדנציה שנייה. מוסר השכל: אם תהיה מספיק זמן בשלטון, בסוף תיאלץ לקיים הבטחות בחירות ישנות - גם אם בעל כורחך.
6. מלחמת "החלומות של איראן"
בספר הספרים (שמואל ב', ב', י"ד) מצוטטת אמירתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". איראן טיפחה, חימשה ומימנה בשקדנות במשך שנים סביב ישראל שלוחות שיכתרו אותה במטרה שיקיזו את דמה ויתישו אותה. היום חמאס בעזה, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן נלחמים בישראל ומממשים את חזון "המלחמה הרב־חזיתית". איראן יושבת בצד עם נרגילה, צופה במחזה, ולעת עתה כלל לא נשרטת.
7. מלחמת "בראשית"
לפי הפרסומים, שם זה עלה בישיבת הממשלה ביום ראשון. הנימוק שהובא: בשמחת תורה מסיימים את קריאת החומש ומתחילים מבראשית. אני החלטתי לכלול שם זה בעשירייה הפותחת, בעיקר עקב הציטוט מפסוק ב' בפרק א' בספר בראשית: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". נדמה לי שהציטוט משקף את התחושה הכללית ב־7 באוקטובר ולאחריו.
8. מלחמת "חרבו דרבו"
במקור בערבית המשמעות היא מלחמה ומכה. אבל בעיקר על שם ההמנון הלא־רשמי של המלחמה של נס וסטילה. שיר שמנסח היטב את הווייב שלנו, של מדינה במלחמה או כמאמר המשורר: "כל היחידות בצה"ל באים לחרבו דרבו על הראש שלהם"; "כל כאלב ביג'י יומו"; "חבורה של עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה עושים אבו עלי יא טמבלים"; "וואלה מילה לא תהיה מחילה" ו"טפי, יא בני עמלק!". קראו לי שטחית, אבל איזה תענוג לזמזם.
9. מלחמת "יוניקורן"
סוג של הומאז' לשמות מבצעי עבר כמו "קשת בענן" או "אביב נעורים". כי אין כמו שם טוב שמטשטש, שמערפל את מטרות המלחמה האמיתיות. אם השם לא ישקף ציפיות – אז גם אין מחויבות לתוצאות. אם אין מחויבות לתוצאות – אין כישלונות. ואם אין כישלונות – אפשר לחמוק מאחריות. מ.ש.ל.
10. מלחמת "היום שאחרי"
משקף מוקדם למדי במלחמה שאינה מתקרבת לסיומה את הדיון המדיני, הפוליטי והתקשורתי, המתמקד יותר ב"יום שאחרי" מאשר במלחמה עצמה. זה הגיוני כמו שזה אסקפיסטי. זה גם מבטא הדחקה. הרי כולם יודעים שעזה לא תהפוך למעוז של חיבת ציון. סביר יותר שעזה תהיה לישראל מה שתמיד הייתה – לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, לפני ואחרי ההתנתקות: מוקד של שנאה יוקדת וטרור אכזרי. ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל התנסח בסגנונו הייחודי – זהירות, לא פוליטיקלי קורקט: "הערבים הם אותם ערבים, והים הוא אותו ים". אז בואו נעצום עיניים חזק ונדמיין עולם אחר, משל היינו ג'ון לנון.