למה כשהתותחים רועמים, הידיעה שלפיה גדעון סער שוקל חזרה לחיק הליכוד עושה לה כנפיים? למה זה מעניין כשישראל במלחמה? הרי אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה. אבל עובדה: האייטם של מיכאל שמש מכאן 11 תפס כותרות למשך יממה, עד שהתברר שלא דובים ולא יער, ולא מתפקדים ולא מגעים.
״השמדת גוש דן״: בריק טוען - כך שכנעתי את נתניהו לרדת מ"רעיון מטורף"
צה"ל השמיד את רשת המנהרות האסטרטגית ב"רובע הבכירים" של חמאס | תיעוד מרהיב
האייטם תפס, כי לא רק בנימין נתניהו עוסק בפוליטיקה, גם הציבור מגלה בה עניין. כי החיים ממשיכים ופוליטיקה היא חלק מהשגרה, כמו הקפה של הבוקר והמינוס בבנק. מה גם שפוליטיקה משליכה על המלחמה, על כל מלחמה, קל וחומר על מלחמה ארוכה שלא הייתה כמותה מאז קום המדינה, בנו של קל וחומר, כשהממשלה שמנהלת את האירוע היא ממשלה צרה. והממשלה היא ממשלה צרה, ושרי המחנה הממלכתי הם עלי תאנה ותו לא, ולראיה - אישור התקציב בשבוע שעבר.
אלא שעוד בטרם התבררה הידיעה כפייק ניוז, ניתן היה להסיק כי ההיתכנות למהלך קלושה: הוא נוגד את חוקי הטבע, ועצם הרעיון נרקם כאילו ישראל חיה עדיין ב־6 באוקטובר, ואולי אפילו בסוף דצמבר 2022, ערב פרוץ ניסיון ההפיכה המשפטית.
השיטה הייתה פשוטה: אל"ף, הידיעה לכאורה עסקה בנתניהו ולא בסער (נתניהו הוא זה שרוקם את חזרתו של סער לליכוד), ועל כן בהתאם לאתיקה העיתונאית לא נדרשה תגובתו של סער. בי"ת, את הידיעה פרסם שמש בעיצומה של ישיבת הקבינט שאליה נכנסים השרים בלי טלפונים. אז אתה יושב לך בפנים, יוצא אחרי חצות, מדליק את הנייד, נחשף לסערה באיחור של כארבע שעות, וכעת עליך להוכיח כי אין לך אחות.
שלוש מטרות הציב נתניהו כשביקש להפיץ את השמועה. שתי מטרות טקטיות, ואחת אסטרטגית. טקטית, הוא פעל לכיבוי שריפות בחזית הפנימית. שידר לאיתמר בן גביר מסר ברור: פרישתך לא תוביל לבחירות. ארבעה של מפלגת תקווה חדשה יחליפו את השישה שלך ויבטיחו לקואליציה רוב של 62. אז אין לך עוקץ, איתמר. במקביל, העביר נתניהו מסר לארבעה־חמישה המהווים סכנה בתוך הליכוד: יש לכם תחליף.
לא זו בלבד שסער וזאב אלקין יסתמו את החור, שני השועלים הוותיקים, שיש להם שטח ליכודי וניסיון של שנים, יגנבו לכם את הסוסים בבחירות לרשימה. אז תשמרו על שקט תעשייתי, זה לטובתכם.
המטרה השלישית, האסטרטגית, נועדה להעיף את המערכת הפוליטית חזרה במכונת הזמן. ושבו בנים לגבולם, הימין מתכנס סביב מר ביטחון, ליכוד גדול מול כל השמאל. פורשי הימין חוזרים הביתה כדי למנוע מפרס… סליחה, מגנץ, לחלק את ירושלים. ומכאן, נתניהו מודע היטב לתחזית שאליה הוא מתכחש מכל במה אפשרית: שנת 2024 הנכנסת תהיה שנת בחירות.
חשבון פשוט
למה שפוליטיקאים יבקשו לחזור או לחבור לליכוד? המפלגה מתרסקת בסקרים. היא נתפסת בציבור הרחב כאחראית למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. מנהיג פוליטי שמחפש שיבוץ או חיבור - בדרך הטבע חובר למנצח עתידי, או לכל הפחות למפלגה שהולכת להגדיל את כוחה. מה כבר יש לחפש במפלגה שהולכת להפסיד ולהצטמצם? מי רוכש מניות של חברה קורסת?
מי שהעריך כי יש לסער ואלקין סיבה טובה לחזור לליכוד, חישב חישוב פוליטי פשוט: מחד, קיים ביקוש אדיר לחלופה ימנית ממלכתית. מאידך, רבים מתחרים על המקום בזירה, ובעיקר על הכתר.
ניתן לספור כ־20 מנדטים של ימין לא ביביסטי שטרם התביית על מפלגה מסוימת. אלה הם 20 המנדטים שעזבו את הקואליציה של ה־64 וגרמו לה להצטמק בסקרים ל־44. בנוסף, יש כארבעה מנדטים שהביאה תקווה חדשה לבני גנץ. ועוד מנדט שהביא לו מתן כהנא. וכמובן ששת המנדטים של ישראל ביתנו. קופה לא קטנה של 30 מנדטים לפחות, מתוכם כ־20 מנדטים של חסרי בית. שניים־שלושה מתמקמים לפי הסקרים (ולפי התחושה שמתקבלת מהשטח) אצל אביגדור ליברמן, ולא מן הנמנע שבבחירות הקרובות ישראל ביתנו תהיה ביתם. השאר חונים אצל בני גנץ. חלקם יישארו. חלקם יחזרו לליכוד מתוך תחושה שבטית.
10־12 מנדטים יחפשו להם בית פוליטי חדש, מפלגה ימנית ליברלית. בצירוף ארבעת המנדטים של תקווה חדשה והמנדט של מתן כהנא, נוצר מאגר של 15־17 מנדטים. על המאגר יתחרו סער, שכבר כאן; נפתלי בנט, שחוזר ובאמתחתו כתר של ראש ממשלה לשעבר; ליברמן שיבקש להעצים את ההצלחה המסתמנת; ראש המוסד לשעבר יוסי כהן - והיד עדיין נטויה.
אז חשב מי שחשב: מה עם גדעון סער? האם במקום להתקוטט בזירה המפוצצת הזאת, אולי הוא שוקל לחזור למפלגת השלטון המדממת ולרשת את נתניהו? ומכאן הידיעה.
נתעלם לרגע מהעובדה הפשוטה: הדרך הכי טובה להכשיל חיבור פוליטי מתרקם היא להדליף את דבר המגעים לתקשורת. לסיכומים כאלה מגיעים בחדרי חדרים. אבל גם לו התפתו הקודקודים של תקווה חדשה להאמין להבטחות של נתניהו, לו היו מסתנוורים מהאפשרות לכבוש את הליכוד, החיבור לא היה עובר בקרב המצביעים. כבר לא.
ערב בחירות 2003 ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי חברו יחדיו. התוצאה הייתה מאכזבת אלקטורלית, אבל עם פרוץ ההתנתקות ליברמן ואורי אריאל שידרו באותו הגל. שתי המפלגות נפרדו, כי השלם היה פחות מסך חלקיו.
אך ב־20 השנים שחלפו חלו תמורות. בצלאל סמוטריץ' תפס את מקומו של אורי אריאל, וכיום תהום פעורה בין שתי המפלגות. שתיהן ימניות, אבל הפן המדיני הוא משני. האחת חילונית בהגדרתה, השנייה חרד"לית. האחת ממלכתית, והשנייה היא חוד החנית במאבק ל"החלפת האליטות". לחבר בין השתיים היום זה כמו לחבר בין מרב מיכאלי הפורשת למשה גפני. כן, אני זוכרת, מיכאלי לא עוברת את אחוז החסימה. זה בסדר, גם סמוטריץ' לא ממש עובר.
אז נכון, פעם גדעון סער היה חלק אינטגרלי מהליכוד. אבל הליכוד של היום שונה מהליכוד שלפני 15־20 שנה, כפי ששונים חנן פורת, צבי הנדל, רחבעם זאבי ובני בגין, שהקימו ב־1999 את האיחוד הלאומי, מסמוטריץ', שמחה רוטמן וכל מיני צבי סוכות.
פורת, קיבוצניק, ליברל, בעל גישה ממלכתית (וכן, מתנחל דתי), היה מתחלחל ממפלגה חרד"לית בדלנית כפי שמתחלחלים ותיקי הליכוד ממפלגתם של היום. תהום פעורה בין תומכי שלטון ללא הפרדת רשויות, עם שחיתות ממוסדת ומגזריות מקודשת, ובעיקר תורת ישראל השנייה, לבין תומכי ימין ליברלי־ממלכתי. הם מסכימים בפן המדיני, כמו מיכאלי וגפני. אבל בדומה למיכאלי וגפני, הם חלוקים בכל נקודה אחרת. אז הם לא מתחברים. שמן ומים.
קמפיין בחירות תקוע
ביום רביעי הציג נתניהו חזון חדש ליום שאחרי המלחמה: שלטון אזרחי פלסטיני שוחר שלום ינהל את עזה. האמירה צלצלה מוכרת משהו, אז ערכתי חיפוש בגוגל. התברר שהיה מי שהמציא את הגלגל שישה ימים קודם לכן. קוראים לו בני גנץ. הרשות הפלסטינית לא תשלוט בעזה ביום שאחרי, אמר גנץ - שלטון אזרחי פלסטיני ינהל את הרצועה.
לא זו בלבד. גם יאיר לפיד אמר בשבוע שעבר שאין מצב, אין מי שחושב שיש להעביר את השלטון בעזה לידי אבו מאזן. נדרשת זכוכית מגדלת על מנת להבחין בהבדלים בגישתם של השלושה. לא משום שהם דוגלים בהשקפת עולם דומה, פשוט המציאות מכנסת את שלושתם במרכז: מחד, ישראל אינה מעוניינת בשליטה אזרחית ברצועת עזה. מכאן, שלטון אזרחי מקומי כלשהו. מאידך, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על שליטה ביטחונית. מכאן, אין כניסה לאבו מאזן.
קמפיין הבחירות שבו פתח ראש הממשלה בעיצומה של המלחמה, קמפיין שאותו הוא מנהל בשעות שבהן מתנהלת ישיבת הקבינט הביטחוני והשרים מנועים מלהגיב, נתקע. החזון לחלק את המפה הפוליטית לימין מדיני ושמאל מדיני, להחזיר הביתה את מצביעי הליכוד שהחלו להימלט עוד בטרם נחת עלינו האסון של 7 באוקטובר - לא ממריא, ויתקשה להמריא גם בשש אחרי המלחמה. לא בכדי משה כחלון, לפי הפרסומים, מגשש את דרכו למחנה הממלכתי, ולא למחנה שנתניהו חשב לשמר.
את הקמפיין "גנץ יחלק את ירושלים, ונתניהו חזק מול חמאס" ניתן היה לנהל ב־6 באוקטובר. אולי, לא בטוח. אבל בשום אופן לא היום.