לפני כחודש וחצי שחרר האויב עוד אחד מסרטוני התעמולה שלו. שניים מבין מי שהוחזקו אז ברצועת עזה - חנה קציר בת ה־76 ויגיל יעקב בן ה־13 – נראו בו כשהם מדקלמים מול המצלמה טקסט שסביר להניח שהוכתב להם בידי שוביהם. שניהם סיפרו כמה הם מתגעגעים הביתה. שניהם הטיחו בראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא האחראי לכל הצרות שפוקדות אותנו. כלי התקשורת, בצעד של אחריות, החליטו לא לשדר את הסרטון.
כאשר ערוצי תקשורת פלסטינים מהדהדים סיסמאות של מטה החטופים – סימן שאנחנו בבעיה | קלמן ליבסקינד
במוצאי השבת האחרונה, כמה שבועות לאחר ששוחררו השניים במסגרת העסקה עם חמאס, נחשפו אזרחי ישראל לראשונה, בחסות המטה של רונן צור, לחלק מהסרטון ההוא. המטה, שככל הנראה התקנא במחלקת הדיגיטל של הג'יהאד האסלאמי, הפיק סרטון חדש שבחלקו הראשון נשען על הסרטון ההוא של ארגון הטרור. היצירה החדשה שהופצה לציבור הישראלי נפתחת במסך מפוצל, שבצד אחד שלו נראה ונשמע יגיל יעקב מהסרטון ההוא בשבי, ובצד השני שלו נראה ונשמע יגיל יעקב המשוחרר.
מה שלא השתנה בין שני הסרטונים, זה של הג'יהאד וזה של מטה רונן צור, זו הכתובת האחת והיחידה לכאבו של הילד: בנימין נתניהו. "אני מבקש ממך, ביבי, בבקשה", הוקלט הילד הקטן עכשיו - "תחזיר את אבא שלי ואת כל החטופים הביתה, כי כולנו מחכים להם ולא משאירים חטופים בשטח".
זה היה סרטון מעורר קבס. מעבר למאמץ של סנוואר ושל צור ללחוץ על נתניהו לשלם מחירים גבוהים מאלה שהיה מוכן לשלם עד כה, זר שלא בקי בעובדות, לו נחת פה, היה יכול לקבל את הרושם שנתניהו רע הלב הוא שמחזיק את החטופים במרתף של בלפור ומסרב לשחרר אותם למרות תחנוניו של הילד.
עברתי השבוע על סדרת חשבונות טוויטר וטלגרם של כלי תקשורת המזוהים עם האויבים שלנו. סוכנות הידיעות שיהאב, לדוגמה, לא עוסקת בשגרה בסתם עדכוני חדשות ואקטואליה. היא מתפקדת כזרוע תעמולה של חמאס. לכ־800 אלף העוקבים שלה היא מעבירה מסרים של חיזוק לעזתים שמתנגדים לחייל צה"ל, לצד סרטונים ותמונות של "מעשי הטבח של הכיבוש בג'באליה", של מה שמעוללים "מטוסי הקרב הציוניים", של התקפות של כוחותינו על צוותים תמימים, לכאורה, בבתי חולים ברצועה, ושל תושבים מקומיים שנפגעים ממעשיו של צה"ל הנורא.
במוצאי שבת, באופן חריג, פרסמה שיהאב עוד משהו. היא שידרה תמונות מההפגנה שארגן המטה של רונן צור בכיכר החטופים בתל אביב, ודיווחה: "לאחר שאל־קסאם הכריז כי 'הזמן אוזל', מתנחלים ומשפחות אסירים ישראלים מפגינים בתל אביב, בדרישה לעסקת חילופי שבויים עם ההתנגדות".
חוץ מזה שיתפו בשיהאב גם את אותו סרטון שהפיק המטה של צור, שבו נראה הנער יגיל יעקב כשהוא מטיל על נתניהו את האחריות לשחרור אביו. "אסיר ציוני שוחרר מעזה במסגרת עסקת חילופי שביתת נשק", הסבירה סוכנות הידיעות החמאסית, וציטטה את הילד: "אני דורש מנתניהו להחזיר את אבי ואת האסירים מעזה, כי הם בסכנה".
חשבון הטלגרם של ערוץ אל־אקצא של חמאס, שיתף גם הוא תמונה של מפגינים בכיכר החטופים. "לאחר שאל־קסאם הודיע כי 'הזמן אוזל'", דיווח, "משפחות של עצירים ישראלים מפגינות בתל אביב, מציבות שעון שסופר את הימים, השעות, הדקות והשניות של המלחמה, ודורשות עסקת חילופי שבויים עם ההתנגדות".
כך עשו גם בחשבון הטלגרם של JENIN NEWS. לצד תמונות גאות של ה"שאהידים" ולצד תמונות של גופות, של קטועי איברים ושל ילדים עזתים שצה"ל הרג, טרחו שם להעביר דיווח אחד ממה שמתרחש בתל אביב: ההפגנות של מטה רונן צור והשעון הגדול שמציין את הדקות והשניות שעברו על החטופים בשבי, לצד הכיתוב: "משפחות של אסירים ציונים בתל אביב עכשיו. הזמן אוזל". ערב קודם הועבר בערוץ הזה דיווח מהפגנה אחרת בתל אביב: "תקשורת האויב: יותר מ־5,000 מפגינים ברחובות תל אביב לוחצים על ממשלת נתניהו לעשות הסכם עם ההתנגדות". אגב, לא רק בערוצי חמאס נהנו לשדר את הסרטון הזה של יגיל יעקב. לצערי, גם בכאן וגם ב־N12 סברו שזה ראוי לפרסום.
אויב משותף
זו סיטואציה שאין להגדיר אותה אלא כמטורפת. מחבלי חמאס יושבים במקומות המחבוא שלהם, מחזיקים בחבורה ענקית של אזרחים ישראלים – גברים, נשים וטף – שחטפו מבתיהם, צופים בחברה הישראלית שמתנדבת לעשות עבורם את העבודה, ומחככים ידיים בהנאה. לא סנוואר הוא האיש הרע בקמפיין של רונן צור, גם לא קטאר או מצרים שלא יוצאות מגדרן, אפילו לא הצלב האדום, שלא ראה את החטופים שלנו עד היום, אלא בנימין נתניהו. הן יחיא סנוואר והן רונן צור חושבים שהוא הבעיה. הן יחיא סנוואר והן רונן צור מבינים שהדרך לעסקה הבאה עוברת דרך הפעלת לחץ על הממשלה שלנו, שתתקפל, שתוותר, שתעצור את הלחימה. ואנחנו, בעיתונות הישראלית, למרבה הבושה והכלימה, משתפים עם שניהם פעולה.
אם התכווצנו בכאב בטן בתחילת נובמבר כשצפינו בארגון הטרור, הלוקח ילד בן 13 ועושה בו שימוש תעמולתי - כשאין לנו מושג מה באמת יודע ילד בגיל הזה, וכמה הוא מנוצל, ועד כמה הוא באמת מבין מה יקרב את השחרור של אבא שלו ומה עלול חלילה להרחיק אותו - עכשיו באים קמפיינרים שלנו, ישראלים, כחול־לבן, ומנצלים אותו גם הם.
חשוב שיהיה ברור. כלי התקשורת של האויב לא משתפים בערוצים השונים שלהם סתם ככה חומרים מישראל. תעקבו אחרי החשבונות שלהם ברשתות החברתיות, ותבינו שהם לא מעלים שום דבר שלא משרת את חמאס ואת מלחמתו ב"מתנחלים". אצלם, אגב, כולנו מתנחלים. בבית אל, בירושלים, בבארי ובתל אביב. וכשחמאס מפרסם תמונות מההפגנות של רונן צור, ומשדר את הסרטונים שמפיק המטה שלו, חמאס אומר באופן שאין ברור ממנו, שהפעולות של המטה הזה טובות לו, משרתות אותו ומסייעות לו.
לא שצריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה. כל מי שהיה פעם בשוק יודע שכשאתה מגיע אל הבאסטה ומכריז באוזני הירקן שאתה מת לקנות את העגבניות שלו ואתה מוכן לשלם עליהן כל מחיר שיידרש - אתה תשלם הרבה. אבל העניין הוא שאנחנו לא עוסקים פה בעגבניות. אנחנו עוסקים פה באזרחים שלנו השבויים מזה, ובדרישות של חמאס לשחרר רוצחים מסוכנים ולהפסיק את המערכה החשובה כל כך למיטוטו מזה.
דרך הפעולה
לפני שבועיים, בפגישת זום שערך המטה של צור עם נציגים ממשפחות החטופים, הוא חשף באופן מרתק את תובנותיו. "לא תהיה יוזמה להפסקת אש מהקבינט, כי היא כרוכה בשחרור אסירים, ואני לא רואה מישהו בקבינט היום שמסוגל להעלות על דל שפתיו את הנראטיב הזה... תחת לחץ בינלאומי זה יקרה".
צור, איש שמבין תקשורת, יודע שלחץ ישיר על ממשלת ישראל בדרישה שזו תפסיק את המלחמה, עלול לפגוע באהדה למשפחות ולמטה. הפתרון: צריך ללחוץ על ארה"ב, כדי שהיא זו שתלחץ על ממשלת ישראל. צור הסביר כי כך בורחים מהצורך לאבד סולידריות כאן, כי זה לא אנחנו לוחצים על ממשלת ישראל, אלא אחרים עושים את זה.
הרוח הכללית בשיחה, ככל שהיא באה לידי ביטוי מאותם נציגי המשפחות שנטלו בה חלק, תמכה בגישה הזו של צור. אבל נשמעו בה גם כמה הערות מעניינות אחרות. "אני מבקשת שבזמן מלחמה אנחנו נחזק את הממשלה שתפקידה לדאוג לאינטרס שלנו, ולא נחליש אותה על ידי כל מיני פעולות שלנו", ביקשה אמו של אחד החטופים. אביו של חטוף אחר ביקש להחמיא לממשלה ולהזכיר שלמרות הוויכוח שהיה בסיבוב הקודם, הממשלה צדקה כשטענה שהלחץ הצבאי יביא לעסקה טובה של שחרור חטופים. "נהרגים חיילים כדי שהחטופים ייצאו מהשבי", הזכיר, "אנחנו לא יכולים להיות כוח נגד לחיילים שלנו שהולכים לשחרר חטופים. אנחנו יצאנו בצעקות נגד גדי איזנקוט 'איפה הבן שלך?', 'מה היה קורה אם זה היה הבן שלך?', ובסופו של דבר התברר שהבן שלו הלך לחלץ חטופים ונהרג".
השורה התחתונה שעלתה מהשיחה הייתה ברורה. צריך להביא את ישראל לעצור את הלחימה, לפחות לעת עתה, וכמה שיותר מהר. "יש גישה שאומרת - בואו נמתין להכרעה צבאית מלאה ולמיטוט חמאס במובן הצבאי", הסביר צור. "זו לא הגישה של המטה שלנו".
ישנו פער בלתי נתפס בין הפרשנות שנשמעת באולפנים - שמתארת עד כמה אנחנו מתקדמים בלחימה, ועד כמה אנחנו מכים את חמאס, ועד כמה אנחנו מאתרים את מנהרותיו ופוגעים בהן אחת אחרי השנייה, ועד כמה אנחנו מחסלים את מפקדיו בזה אחר זה, ועד כמה אנחנו משטחים לו שכונה אחר שכונה – לשיח שמסביר שבפעימה הקרובה נצטרך לוותר יותר, ולשלם יותר, ולשחרר מחבלים כבדים יותר, ולהפסיק את הלחימה לזמן ארוך יותר.
אתם לא מבינים את הסתירה? איך זה שלא יוצאת מהאולפנים, שיודעים להביע דעות פה ושם, קריאה גדולה לא לוותר אלא להמשיך בכל הכוח? באיזה עולם מתקבלת בהבנה כזו הנוסחה שלפיה גם במצבו הנוכחי, סנוואר ממשיך לנהל פה את סדר היום ולדרוש דרישות כאילו הוא עדיין ב־6 באוקטובר ולא אחרי חודשיים וחצי של כתישה שלנו? איך זה יכול להיות שאנחנו רומסים את רצועת עזה תחת שרשראות הטנקים, הופכים המוני מקומיים לפליטים הרעבים ללחם וצמאים למים, ובעוד הם מתמודדים בשקט עם הקושי, אצלנו צועדים אזרחים ישראלים ברחובות, מפגינים נגד הממשלה שלהם, דורשים לעצור את הצבא שלהם, שחייליו נופלים בזה אחר זה כדי להביא ביטחון לכולנו, וקוראים באולפנים "עכשיו, עכשיו, עכשיו"? ובעוד אנחנו מקווים שגלגלי המלחמה והלחץ על חמאס יעשו את שלהם, באים רונן צור ואנשיו, מחפשים כל דרך להפסיק את המערכה, ומשדרים לסנוואר "'אל תיכנע, חכה, אנחנו מפעילים לחץ על הממשלה שלנו, ועם קצת סבלנות אולי תקבל יותר".
כשהזמן אוזל
כשססמת העצרת שמארגן המטה של רונן צור, "הזמן אוזל", היא אותה ססמה בדיוק, באותן מילים בדיוק, שבה משתמשים כלי התקשורת של חמאס - לא ברור איך האיש הזה יושב באולפנים כמו הפיה הטובה, במקום להפוך לפרסונה נון גרטה.
כי זאת יש להבין. לפעמים, כשאנשים שונים מציעים לטפל בבעיה מסוימת בדרכים שונות, דרך אחת לא מפריעה לאחרת. אם אחד מציע לגייס את הרומנים כדי שיפעילו לחץ על חמאס, והשני מציע להסתייע דווקא בהונגרים, אין בהכרח סתירה בין השניים. שזה ינסה לגייס את אלה ושזה ינסה להסתייע באלה, ואם מישהו מהם יוכל לקדם משהו, תבוא עליו הברכה. לא כך בעניין החטופים. כי אם מה שעושה רונן צור מעלה את מחיר העסקה, ומקשה את לב סנוואר, וגורם לו להבין שהוא מתמודד עם חברה של קורי עכביש שתכניע עבורו את ממשלתה שלה - הרי שהמטה הזה פוגע בכולנו. במי שחושבים כמוהו ובמי שחושבים אחרת. וכשכלי התקשורת בוחרים צד, ועובדים במשרה מלאה בקמפיין של צור, ומהדהדים את הדרישות לעסקה "עכשיו", ומתייחסים בעין עקומה וחשדנית כלפי מי שדורשים דווקא להחריף את הלחימה כדי להביא לעסקה טובה יותר, גם הם שותפים מלאים לאסון הפוטנציאלי הזה.
הם עושים את זה בלי דיון אמיתי במחירים ובלי לעסוק במשמעות האסטרטגית של הענקת ניצחון לחמאס, כששאר אויבינו יושבים ביציע ורואים איזו חולשה אנחנו מפגינים מול היריב החלש ביותר באזור. למה אני מתכוון כשאני אומר שכלי התקשורת שותפים מלאים לקמפיין של צור ושל חמאס? גם לעובדה שדרישותיהם של האנשים שהוא שולח לאולפנים נשמעות תמיד צודקות, ולא נתקלות בשום שאלה, קושי או ניסיון לאתגר. גם לכך שכל פעולה של המטה - כל יום, כל היום, בכל מהדורת חדשות, ובכל שידור מהשטח – מדווחת כפעולה של "משפחות החטופים".
למה ההערה הזו חשובה? כי יש לצערנו המון חטופים והמון משפחות של חטופים, ובאף פעולה שנעשתה עד היום – צעדה, מכתב חריף או מאהל מחאה - לא נטלו חלק המשפחות כולן. לפעמים מדובר במשפחות ספורות, לפעמים בהרבה יותר, אבל אף פעם לא הקיפה שום פעילות את כל הקבוצה. חלק מהמשפחות מסתייגות מהקו של רונן צור, ורואות בו שירות לחמאס. חלק נכבד אחר מהן יושבות בביתן, מסתגרות במצוקתן, ולא פעילות כלל. והנה, למרות זאת, מקפידים כלי התקשורת לדווח על כך ש"משפחות החטופים מחריפות את המאבק", ש"משפחות החטופים צועדות לכנסת", וש"משפחות החטופים עוברות לקריה".
הגיעו להפגנה חמש משפחות? תדווחו שיש שם חמש משפחות. הגיעו 30? תדווחו על 30. הרי כשאנחנו מדווחים ש"משפחות החטופים" ישנות במאהל מול הקריה, אנחנו יודעים שזה לא נכון, אז למה לשקר ביודעין?
רוצים דוגמה? יום חמישי שעבר, ערוץ 12. באולפן גדעון אוקו. "מי שמפגינים בשעה זו נגד התקציב הן משפחות החטופים והנרצחים", הוא מספר לצופים, "זה קורה מול הכנסת. ענבר טויזר, את נמצאת שם ליד המשפחות".
"מחוץ למשכן הכנסת מאות משתתפים במחאה הזו, שמארגנות משפחות החטופים והנרצחים", מדווחת הכתבת מהשטח. "חלק מהמשפחות שאנחנו רואים כאן הן של שני חטופים מניר עוז, יורם מצגר וחיים פרי, והם מגיעים לכאן אחרי שהתקציב אושר, להשמיע את המחאה שלהם, את התחושה שאינטרסים פוליטיים הובאו במעלה ראשונה לפני האינטרסים של המשפחות הנופלים... מחאה בעקבות התקציב שעבר היום בטענה שהתקציב הזה לא משקף מספיק את הצרכים של משפחות הנרצחים והחטופים במלחמה הקשה הזו". והמגיש מסכם: "כן, הפגנה של משפחות הנרצחים והחטופים נגד התקציב".
תגידו, קולגות יקרים, לאן הלך הכבוד המקצועי שלכם? הצלחתם למצוא כמה נציגים של משפחות חטופים, וזה כבר הופך אצלכם ל"הפגנה של משפחות הנרצחים והחטופים". נרצחו כאן המוני ישראלים. ביישובי העוטף, בבסיסי צה"ל, באופקים, בשדרות, במסיבה ברעים. נחטפו כאן מספר עצום של חיילים ואזרחים. כמה מהם קשורים להפגנה הזו, שאתם מכתירים אותה כ"הפגנה של משפחות הנרצחים והחטופים"?
בכלל, ברור לכולם למה אנחנו נותנים במה למשפחות חטופים שמתבטאות בענייני החטופים, אבל למה דעתן של משפחות החטופים על תקציב המדינה, דעה לגיטימית לגמרי, ראויה לשידור חי יותר מדעתו של כל אחד מ־10 מיליון אזרחי ישראל? איזו רלוונטיות לתקציב יש לעובדה שיש בהפגנה הזו כמה משפחות של חטופים? ומה זה הקשקוש הזה על הטענה ש"התקציב לא משקף מספיק את הצרכים של משפחות הנרצחים והחטופים"?
שמעתי הרבה ביקורת עניינית על התקציב מהרבה מאוד כיוונים, אבל הטענה שהתקציב לא מספק את צורכי משפחות החטופים - זה באמת טמטום שטרם נשמע פה.
עין רעה
השבוע שוחחה איתי נציגה של אחת המשפחות, שלא רצתה להיחשף בשמה. עד כמה שאני עוקב אחרי החדשות, מדובר במשפחה שכמעט לא מופיעה בכלי התקשורת. "הפעולות של חלק מהמשפחות ושל המטה של רונן צור", הלינה, "גורמות לציבור גדול להסתכל עלינו בעין רעה. הציבור הישראלי רוצה להכריע את חמאס בכל הכוח, וכשמכל משדר אקטואליה עולה שאנחנו רוצים להפסיק את המלחמה כרגע, אנחנו הופכים לרעים".
היא צודקת. גם רונן צור יודע, וזה עולה בשיחות הזום שלו עם נציגי משפחות, שכאשר הוא מייצר התנגשות עם הממשלה ועם הרצון של הציבור הישראלי הרחב לדהור קדימה ולהשלים את מיגור חמאס, הוא מאבד תמיכה.
אומר בזהירות, אני לא יודע על מה שולט רונן צור ועל מה לא, ואני יוצא מנקודת הנחה שאין למטה שלו שליטה על כל הפגנה ועל כל שלט של כל משפחה. אני כן יודע לומר שכשאני עובר ליד המאהל הסמוך למשרד ראש הממשלה, זה המוצג בתקשורת כמאהל של "משפחות החטופים והנרצחים", ורואה שם שלט גדול הקובע "ביבי בוגד", אני יודע שמישהו גורם נזק נוראי.
כשאני רואה שם בהפגנות שלטים בנוסח "כולנו ביחד בלעדיו" או "עופו חלאות", או "ממשלת הביזה" או "ביבי הביתה", אני מבין שהאינטרסים הפוליטיים של מישהו, לגיטימיים ככל שיהיו, מושכים גם את הסוגיה החשובה של הדאגה לחטופים, שכולנו מאוחדים סביבה, לקטטה הפוליטית שמפלגת אותנו.
כאמור, יש דברים שאני לא יודע אם בכלל ועד כמה המטה קשור בהם, אבל יש דברים שכן. כמו הציוץ של חיים רובינשטיין, דובר המטה של רונן צור, שהכריז קבל עם וטוויטר כי "שום מכונת רעל מטונפת לא תעצור אותנו". "מכונת רעל" הוא ביטוי שרונן צור נהג להשתמש בו עד 7 באוקטובר, כשהיה רתום כולו למלחמה ב"טרור הביביסטי". וכשלהפגנות ולעצרות למען החטופים משתרבבים פעילי קפלן, ומערבים את המאבק הזה עם המאבק הישן ההוא שלהם נגד נתניהו, הם תוקעים סכין בגבן של המשפחות ומרחיקים ציבור גדול ממקום של אהדה לאותן משפחות - אהדה וחיבוק שהן כל כך ראויים להם.
הכאב של כולנו
בואו נדבר רגע על היחס לבני משפחות החטופים השונים, הפרושים על כל סקאלת הדילמה קורעת הלב. יש בהם כאלה הקוראים להפסיק את הלחימה עכשיו כדי להגיע לעסקה, יש הדורשים לשחרר את כל המחבלים הכלואים בבתי הכלא שלנו, ויש האומרים: "לא. הילד שלנו לא חשוב יותר מהמדינה. אנחנו רוצים מאוד שהוא ישתחרר, אנחנו חולמים עליו בלילות, אנחנו מתפללים לשובו, אבל את המלחמה אסור להפסיק, כי הכרעה של חמאס היא האינטרס העליון של כולנו, והשחרור המיוחל יגיע רק בכוח הזרוע".
אני מודה לאל שלא העמיד אותי בניסיון, ולא הביא אותי לגיהינום שבו נמצאות עכשיו משפחות שצריכות להיקרע בין התפיסות השונות. אני אפילו מביא בחשבון, לצורך הדיון, את האפשרות שאם חלילה הייתי עומד בניסיון הזה, הייתי מהצועקים "תעצרו את הכל, תחזירו את בני המשפחה שלי עכשיו, עכשיו, עכשיו, בכל מחיר, ושיתפוצץ העולם". לכן אני נזהר מלשפוט אחרים, העומדים במקום שבו אני לא עמדתי. אבל אני כן יודע דבר אחד. שגם אם אנחנו לא שופטים איש על התנהגותו במצב הנורא הזה, אנחנו יכולים לקבוע, כחברה, את מי חשוב לנו יותר לשאת על כפיים. את מי שאומר "המשפחה שלי הכי חשובה", או את מי שאומר "המדינה שלי חשובה ממנה".
והנה, מה קורה בשיח שלנו, באולפנים ובתוכניות האקטואליה? טענותיהן של משפחות הדורשות לעצור הכל ולחתור לעסקה בכל מחיר זוכות לאהדה ולפרגון, בעוד נציגי המשפחות האחרות מקבלים יחס של אאוטסיידרים שנדרשים להסביר את עצמם. פעם אחת מטיחים בהם שהם מקריבים את הילדים שלהם, פעם אחרת שהם "שתולים" של ראש הממשלה, ולפני שבועיים תקפו אותם במהלך פגישה רחבה של בני המשפחות עם חברי קבינט המלחמה.
זה, אגב, בדיוק מה שקרה השבוע לנציגיהן של עשרות משפחות שכולות, שבניהן נפלו בקרבות ברצועת עזה. אלה פנו במכתב לחברי הקבינט, בדרישה לא לעצור "עד להשלמת היעדים במלואם", ומצאו גורמים פוליטיים שונים המנסים לצייר אותם כקבוצה פוליטית. זה מטריף את הדעת. למי מפריעים הורים שכולים שדורשים להכריע את האויב? ולמה מי שדורש לעצור את המלחמה החשובה כל כך לגורלנו, כדי להחזיר את הילד שלו מוצג כשפוי והגיוני, ומי שמוכן לנשוך שפתיים, כי המדינה של כולנו חשובה לו יותר מהכאב הפרטי שלו, נראה לנו פסיכי?
ובכלל, מדוע בדיון על השאלה אם ללכת לעסקה או לא, אם להפסיק את הלחימה או לא, ואם לשחרר רוצחי יהודים או לא, מקומן של המשפחות השכולות מצומצם מזה של משפחות החטופים? האם הן שילמו מחיר קטן יותר? ומה עם משפחותיהם של מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, ששלחו את היקרים להם מכל למסור את נפשם במלחמה על הצלת העוטף ועל ביטחון ישראל? לדעתן לא צריך להיות משקל בדיון? ומה עם הלוחמים עצמם? האם לא היה נכון להעביר מיקרופון גם ביניהם, בח'אן יונס, בג'באליה ובסג'עייה?
אותם אלה שעזבו את בתיהם ואת פרנסתם ואת משפחותיהם, ושכבר חודשיים נלחמים כדי לנצח את ארגון הטרור, הם סטטיסטים בדיון הזה? האם לא ראוי להתחשב גם בעמדתם? לכו תדעו, אולי לא מתאים להם שחמאס ינהל עכשיו מו"מ מעמדה של כוח ויקבל הזדמנות לסמן ניצחון. כי כשבהודעות של רונן צור הוא מבהיר ש"130 ארונות הם לא תמונת ניצחון" כשהוא מתכוון לחטופים, צריך להשיב לו שאת המשפט הזה הייתה יכולה לומר גם אמא של חייל שנהרג. ולא רק היא. במשפט הזה יכלו להשתמש הוריהם של כל חללי מערכות ישראל.
ארונות מתים אינם תמונת ניצחון, אבל פירוק חמאס והאפשרות לחזור ולהפריח את יישובי העוטף, אחרי ששילמנו מחיר דמים כבד כדי שזה יקרה, זו בהחלט תמונת ניצחון. וכן, כולנו מתפללים שכל חיילינו ישובו לשלום וכל חטופינו ישוחררו בשלום, אבל יש כאן מלחמה, שיש לגביה הבנה ציבורית רחבה שחייבים, פשוט חייבים, לנצח בה. גם אם יהיו לניצחון הזה מחירים. ומי שחושב שהמטרה העליונה של המבצע הזה היא קודם כל הצלת חיי החטופים ורק אחר כך הניצחון על חמאס, צריך להבהיר למה בכלל יצאנו למלחמה הזו.
הרי מספר החיילים שנהרגו במלחמה עד כה דומה למספר החטופים שלנו שנותרו בעזה. יכולנו לוותר מראש על המלחמה, להודיע לחמאס שאין לנו כוונה להיכנס לעזה, לסגור איתו עסקה שבמסגרתה הוא ישחרר את מי שחטף ואנחנו נשחרר את מי שהוא מבקש, ונגמר העניין.
אם ספירת ארונות היא הסיפור של המלחמה הזו, כמו שמתאר בציניות הקמפיין של רונן צור, למה מאות אלפי הלוחמים שלנו יצאו מהבית? התשובה פשוטה. כי בניגוד למה שפוליטיקאים שמחפשים אהדה מספרים למשפחות, המטרה העליונה של צה"ל ושל החברה הישראלית כולה היא ניצחון באחת המערכות החשובות שניהלנו. וכל מהלך שיפגע במטרה הזו, עלול להביא אותנו לאסון. אם אפשר גם וגם, מצוין. אם לא, אז גם אם מתוך כאב גדול, הניצחון על חמאס חשוב מכל.