מאז 7 באוקטובר הפכתי לממטרה אנושית של דמעות. הן זולגות בקלות. כל יום, כמה פעמים ביום. מראה של הורים שכולים, עדות של משפחת חטופים, סרטון טיקטוק של יהודי אמריקאי שגילה פתאום שהוא יהודי נרדף. אחוות לוחמים. שניות ספורות מכל דבר ואני דומע. אפשר לקבוע בביטחון שבלוטות הדמעות שלי נתנו בחודשיים וחצי האחרונים עבודה ששקולה לחיים שלמים. המצב המטורף שכולנו שרויים בו מייצר שיאים רגשיים שאפילו ציניקן מזדקן כמוני נכנע להם, שוב ושוב.
ההפצצה בעזה שתהפוך לאחד מסמלי המלחמה - זה היה היעד לחיסול
לאחר סערת נציבת שב"ס: בן גביר הודיע מי ימלא את מקומה
אבל מהעבר השני, הוא מגמד את כל השאר. אם בחיינו הקודמים יכולתי להתרגש מסולו גיטרה, משורת מפתח בספר, אפילו מניואנס משחקי קטן באמצע סצינה טלוויזיונית, כרגע כל אלה נראים לי טפלים. נעדרי חשיבות. ואפילו לא מדגדגים לי את שורשי הרגש, שהתרגלו לסטנדרטים שאין שום סיכוי להתמודד מולם. וזה נכון כמעט לכל תחום אחר בחיים. אפילו לכדורגל, יצרן רגש מרכזי בחיי שהפך בצוק העתים ללא יותר מרעש רקע.
כיוצר, זה מטריד אותי שבעתיים. ולא רק אותי, כמובן. איזה סוג של תוכן אתה אמור לייצר עכשיו, שיצליח לגעת בלבבות של ישראלים שהתרגלו לסטנדרטים לא סבירים בעליל של... כמעט כל אלמנט אפשרי. מתח, אימה, ריגוש, עצבות, אמפתיה... הרי כמעט כל דרמה תיראה לא משמעותית. בסדר, אז תציג - לצורך הדוגמה - התפוררות של תא משפחתי. במי זה ייגע בדיוק, כשמשפחות שלמות נשחטו כמעט לנגד עינינו? אותו כנ"ל לגבי סדרות מתח. צוות שלם של שוטרים עמל לאורך חודשים, כדי לפצח פרשייה שבה נרצח אדם אחד. אחד! הכל עלול להיראות לא רלוונטי ומוזר. בערך כמו לראות נערה ששבה זה עתה מהשבי מרקדת בסרטון טיקטוק.
היות שאני מרבה לעסוק בתחום הדוקומנטרי, השאלה עוד מתחדדת, כי שם החומרים נשאבים היישר מתוך המציאות. אבל שוב, איזו מציאות יכולה להתחרות במציאות המבעיתה שכולנו חיים בה? האם תחקיר נוקב - וחשוב ללא עוררין - על שחיתות של גוף ציבורי כלשהו מסוגל כרגע לטלטל מישהו? שלא לדבר על ביוגרפיה מצולמת של גיבור תרבות, חשוב ככל שיהיה. וזה רק מסתבך, כשמדובר בנושא שמתקשר בעקיפין למערכה העכשווית בעזה. אני עמל, למשל, כבר כמה שנים על סדרה דוקומנטרית העוסקת באינתיפאדה הראשונה. שיקוף של זיכרונות המלווים אותי לאורך מרבית חיי הבוגרים. ופתאום, לפחות כרגע, הדיון בפלסטינים המשליכים אבנים ובקבוקי תבערה על חיילי צה"ל נראה כמעט שולי. וכן הלאה.
כל זה עשוי להישמע כמו דיון סקטוריאלי, בענייני הרגלי צריכת תרבות ופנאי. הוא ממש לא. כי סף הריגוש המטורף הזה, שהורגלנו בו בעל כורחנו, רלוונטי לכל מרכיבי החיים. הרגש של כולנו, וסליחה מראש על בחירת המילים, הפך גם הוא לבן ערובה, ושמור כמעט כולו לאירועי המלחמה. בשאר תחומי הקיום, גם הקרובים ביותר, הכל נראה כמעט שולי. לא משמעותי. לפני מספר שבועות, למשל, נפטר שכן שלי. זה היה פתאומי, וגם בטרם עת. האיש הלך לעולמו בגיל שישים ומשהו. ועדיין, כשנפרדנו ממנו בבית הקברות במודיעין, התחושה הייתה מוזרה מאוד. כי בית הקברות הזה ראה בעת האחרונה יותר מדי הלוויות של חיילים צעירים. ולמולן, הלוויה של אדם מבוגר, שכבר הספיק להקים משפחה ולחוות את החיים, הייתה כמעט כמו... אנטי־קליימקס.
ופה בדיוק הסכנה. כי לזאת מתכוונת הקלישאה - הנכונה לגמרי - שעל פיה חמאס ניסה לא רק לפגוע בישראלים באופן פיזי, אלא גם לפגוע בנשמתנו. פגיעה שמתבטאת, מעבר להטלת האימה, בהרס הנורמליות של החיים. ברגע שהיומיום שלנו יהפוך לטפל, ונחיה רק במוד הישרדותי, כבר הפסדנו.
המחשבות האלה מלוות אותי כשאני מסתובב בתל אביב, עד לבתי הקפה והמסעדות המלאים במבלים. האינסטינקט שלי הוא לכעוס. לשאול את עצמי, איך הם מסוגלים לשבת פה וליהנות בזמן שהחיילים שלנו במלחמה. אבל אז עצמי עונה לי שגם זה חלק מאותה מלחמה. קרב על השפיות, על היומיומיות. על השבת הפרופורציות לחיים שלנו.
על הסכין
המשימה הזו, של השבת הפרופורציות, חיונית בעיקר עבור הילדים שלנו. כי אם למבוגרים יש עוד רקע חזק וממושך של קיום נורמלי - עד כמה שהיה ניתן לנהל פה בעבר - הילדים עלולים להרגיש שאלה באמת החיים, ושמראות איומים של רצח וחורבן הם שגרה. וזה כבר יהיה נזק בלתי הפיך לנפש הרכה שלהם.
יותר ויותר חטופים שחזרו מהשבי מעיזים - לא עלינו - למתוח ביקורת על השלטון שתחתיו הופקרו. ואפילו על העומד בראשו. בתגובה, נאמנים של נתניהו כותבים עליהם דברים איומים ונוראים, שהשורה התחתונה שלהם היא - במקום שתגידו תודה למי ששחרר אתכם, יש לכם החוצפה להתלונן עליו. גם זה גורם לי לדמעות. מתוך זעם.
קבוצת ציפורלה, אנסמבל תיאטרלי שקיים כבר מ־2005, הייתה תמיד סוג של נס. חברי אותה כיתה בבית הספר למשחק הצליחו לנהל, לכתוב ולביים את עצמם ואפילו להתפרנס מזה. עכשיו הם עלו בתוכנית חדשה, “קלאסה", עם השילוב האהוב של סלפסטיק ומערכונים, כולל הרבה התייחסויות למצב הנוכחי. זה עצוב ומצחיק באותה מידה. ובעיקר, נהדר.