בעודנו מצויים בעיצומה של המלחמה שנכפתה עלינו, רצוי שנבדוק את הרקע והסיבות, וגם ננסה להבין מדוע פרצה דווקא באוקטובר 2023, מי עומד מאחוריה, כיצד נשמרה בסודיות כה גדולה ועוד שאלות רבות נוספות.
נתניהו הפך את ישראל למדינה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום | דעה
בזמן שחיילים נהרגים בעזה הפוליטיקאים חזרו לספינים והקמפיינים | דעה
בתחילת שנת 1979, בתום שלטונו של השאח הפרסי, הקים אייתוללה רוחאללה חומייני את הרפובליקה האסלאמית של איראן. חומייני הפך למנהיג הרוחני של המדינה וקבע עקרון יסוד של "ייצוא המהפכה האיראנית". הכוונה הייתה להפיץ את המודל האיראני בראש ובראשונה לקהילות שיעיות בעולם, ולאחר מכן גם לאזורים אחרים.
המשימה הוטלה בין השאר על משמרות המהפכה האיראניים וכוח קודס. אחד היעדים הראשוניים והמרכזי שבהם היה השתלטות על הקהילה השיעית הגדולה בלבנון ובאמצעותה על המדינה כולה, תוך יצירת חזית ישירה ומיידית מול "השטן הקטן" – ישראל. מלחמת לבנון הראשונה בראשית שנות ה־80 סיפקה לאיראן את התנאים האידיאליים למימוש תוכניתה. הוואקום שנוצר עם סילוקם של הכוחות הצבאיים הפלסטיניים בלבנון אפשר לפרוקסי שיצרו בקהילה השיעית להפוך לכוח הצבאי החזק במדינה.
החדירה של איראן לזירה הפלסטינית הייתה מורכבת יותר הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית. בניגוד לכפיפות הדתית והאופרטיבית הטבעית של חיזבאללה כתנועה שיעית לחומייני ולאיראן, הארגונים האסלאמיסטיים הפלסטיניים (כמו הציבור הפלסטיני כולו) אינם משתייכים לזרם השיעי אלא לזרם הסוני באסלאם, והם אוחזים בהשקפת העולם של האחים המוסלמים, שנמצא ביריבות היסטורית עם השיעים.
אולם המטרה מקדשת את האמצעים. איראן החליטה להעלים עין מהשסע השיעי־סוני על מנת לקדם את עקרון ייצוא המהפכה ולהתמודד עם האויבים האולטימטיביים שלה – ארה"ב וישראל.
חיבוק הדוב שהעניקה איראן לפלסטינים נענה עד מהרה על ידי פלגי הג'יהאד האסלאמי הקטנים. אלה נעתרו בשמחה לחיזורי חומייני וקיבלו בתמורה סיוע כלכלי וצבאי נדיב כבר בסוף שנות ה־80. חמאס היה אגוז קשה יותר לפיצוח. תחילה סירב להתכרבל בחיקו של חומייני, אם כי בהדרגה היה מוכן לקבל כספים, ואחר כך נשק, סיוע והדרכה מחיזבאללה. לבסוף הפך להיות פרוקסי איראני ממעגל שני, תוך שמירה על מרחב פעולה עצמאי ובלתי תלוי.
בעיה אזורית
זה סיפור המסגרת שעומד בבסיס הרציונל של מלחמת חרבות ברזל. את הרקע הקונקרטי למלחמה אפתח בסיפור אישי: בשלהי 2009 הוזמנתי לביקור בבית הלבן על ידי מי שהיה באותה עת ראש המועצה לביטחון לאומי, הגנרל ג'ים ג'ונס.
כבר בפתח הפגישה הפתיע אותי הגנרל בשאלה הבאה: "אם ארה"ב תיתן איתות של 'אור צהוב' לישראל, האם ישראל תתקוף את מתקני הגרעין באיראן?".
מאוד הופתעתי. שאלתי את הגנרל "מדוע אתה שואל אותי? הרי זו שאלה שצריך להציג לגורמים ישראליים רשמיים, ואני מומחה אזרחי לטרור".
ג'ונס אמר כי הוא מתייעץ גם עם הגורמים הרשמיים, אבל דעתי האישית בנושא מעניינת אותו.
"אם אתה שואל אותי", עניתי, "אפילו 'אור ירוק' מארה"ב לא צריך להספיק כדי שישראל תבצע מהלך שכזה".
עכשיו הוא היה המופתע. "מה, באמת?", הוא אמר, "אתה חושב שאם ארה"ב תיתן לישראל אור ירוק לתקוף באיראן, ישראל לא צריכה לתקוף?".
"נכון", השבתי, "משלוש סיבות. הראשונה היא שלמרות שאני לא בקיא ביכולות של חיל האוויר הישראלי, אני נוטה להאמין כי גם אם כל חיל האוויר ימריא לתקיפה באיראן, הרי שישראל לא תשמיד לחלוטין את כל מתקני הגרעין. האיראנים למדו את לקחי התקיפות של כורים גרעיניים על ידי ישראל בעיראק ובסוריה, ולכן הם פיצלו את היכולת הגרעינית שלהם למתקנים שונים ברחבי איראן, רובם ככולם חפורים עמוק מתחת לאדמה. ישראל להערכתי תוכל לגרום נזק גדול למתקנים אלה, אבל ככל הנראה לא להשמיד את כולם בו זמנית.
"הסיבה השנייה", הוספתי, "היא כי אני יודע מה תהיה התגובה האיראנית להפצצה ישראלית שכזו. האיראנים יפעילו את כל הארסנל האדיר של הרקטות שהם בנו בלבנון והעבירו לידי חיזבאללה בדיוק למטרה זו. שיגור הרקטות האלה יגרום לנזק חסר תקדים לעורף ולמשק הישראלי.
"הסיבה השלישית היא שאם וכאשר תהיינה בידי איראן פצצות גרעין, הדבר יהווה אומנם איום קיומי בלתי נסבל על ישראל, אולם האיום הקיומי על המדינות הגובלות עם איראן יהיה גדול יותר. אין לי ספק כי איראן תשתמש ביכולת הגרעינית שלה על מנת להגביר את החתרנות המדינית ואת פעילות הטרור בקרב מדינות המפרץ, בסעודיה ובמדינות סוניות נוספות, תוך חתירה להפלת השלטון במדינות אלה והקמת שלטון פרו־איראני שישתף איתם פעולה. לו אני הייתי מנהיג סוני במפרץ, לא הייתי ישן בלילה לשמע המחשבה שלאיראן יש יכולת גרעינית צבאית.
"לכן אני לא מבין מדוע ארה"ב מצפה שישראל תוציא את תפוח האדמה הלוהט מהמדורה עבור כל מדינות האזור. ישראל תתקוף את איראן ותשלם מחירים עצומים בגין תקיפה זו. אם ארה"ב חושבת שצריך לתקוף באיראן, תתכבד ותעשה זאת או לחלופין תקים ברית בינלאומית שתכלול את מדינות ערב הסוניות ומדינות אחרות בעולם. או אז, אם ישראל תתבקש להצטרף לברית הזו ולשאת בחלק מהנטל, אני סבור שעל ישראל להיענות לבקשה שכזו בחיוב".
חלף כעשור, והברית האזורית הזו החלה לקרום עור וגידים. בתחילה היו אלה הסכמי אברהם, שסללו את הדרך ליוזמה אמריקאית לקירוב בין ישראל וסעודיה, לחתירה לנורמליזציה ולשלום, שעל בסיסם הייתה אמורה לקום הברית הצבאית שתרתיע ובמידת הצורך גם תפעל נגד איראן. הסיוט הגדול ביותר של איראן עמד להתממש, ובקרוב מאוד. הנשיא ג'ו ביידן רצה להגיע עם ההישג הזה לבחירות הקרובות בארה"ב ולכן ניסה בכל מאודו להאיץ את התהליך.
העתק־הדבק
נחזור לרגע בזמן ואל המאמץ האיראני להשגת יכולת גרעינית צבאית. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בעשורים האחרונים, הציב לממשלותיו מטרת־על – למנוע מהאיראנים יכולת שכזו. המהלך שלו היה כפול ומקביל. תחילה לנסות למנוע את החתימה של הנשיא ברק אובמה על הסכם הגרעין, ובהמשך, מרגע שזה נחתם, לאלץ את ההנהגה האמריקאית לסגת ממנו.
בחלק הראשון ראש הממשלה נכשל וההסכם נחתם, בחלק השני שימש נתניהו כקטליזטור שדחף את הנשיא דונלד טראמפ לבטל את שותפות ארה"ב בהסכם גרעין. במאי 2018 הכריז טראמפ, לשמחתו של נתניהו, על פרישת ארה"ב מההסכם – ומאותה עת הוסרו העכבות האיראניות בדרך אל הפצצה.
ישראל, בהנהגת נתניהו, הפעילה במקביל לכל אלה מהלך נוסף לאורך השנים שבמסגרתו ניסתה לפגוע, להרתיע, לעכב ולמנוע את פעילות הגרעין האיראנית. על פי דיווחים זרים, ישראל לא בחלה בשום דרך או שיטת פעולה כדי להשיג מטרה זו, בין שאלה סיכולים ממוקדים ובין שאלה חדירות מודיעיניות למנגנונים האיראניים, פיגועי סייבר, חבלות ושריפות ועוד מרעין בישין.
בחלק מהמקרים הפגיעה הייתה קשה הן פיזית והן בכבוד של האיראנים, שזעמו, נשכו שפתיים, נשבעו לנקום, ואפילו במספר מקרים ניסו להוציא לפועל פיגועי טרור שברובם נכשלו. אבל נראה כי תוך כדי כך הם שיננו לעצמם את האמירה – "הנקמה מוגשת קרה". והנקמה הוגשה ב־7 באוקטובר 2023.
ואכן, הרקע למלחמה הוא הרצון האיראני לנקום בישראל. לנקום חזק ובאופן המכאיב ביותר. אבל האיראנים לא פועלים מתוך אינסטינקט של נקמה. לכן אי אפשר להבין את טבח שמחת תורה רק במונחים של להשיב לישראל כגמולה.
למלחמה יש יעד איראני אסטרטגי – לחולל מפץ אזורי שיקעקע אחת ולתמיד את הניסיונות האמריקאים והישראליים לגבש קואליציות ובריתות אנטי־איראניות עם סעודיה ומדינות סוניות אחרות. סבב או מבצע ישראלי בעזה לא יכול להספיק לשם כך. צריך היה לגרור את ישראל למלחמה ועדיף רב־זירתית. אולם היה ברור לאיראנים כי אסור שמלחמה זו תהפוך לגל ניפוץ חסר שליטה.
הפגיעה בישראל, מבחינתם, צריכה להיות מאוד מכאיבה, באופן שתוביל לכיבוש עזה ותחמם גם גבולות נוספים, אולם שלא תגרום לישראל לנהוג באופן לא רציונלי ולנקוט מהלכים שלא ניתן יהיה להכיל אותם אזורית.
מלחמת חרבות ברזל הינה לפיכך מלחמה איראנית באמצעות פרוקסי. שיטת הפעולה שננקטה תוכננה בטהרן. הירי הרקטי המסיבי שמשמש כחיפוי לחדירה של אלפי מחבלים, השחיטה של האזרחים, האונס, הצילומים – הכל מבית היוצר האיראני.
איך אפשר לדעת זאת? משום שזה בדיוק, אחד לאחד, המודל שאיראן תכננה עם חיזבאללה במשך שנים מול ישראל מלבנון. רק שבמקום אלפי נוח'בות חמאסניקים התוכנית המקורית כללה מכה קשה פי כמה לישראל: הרבה יותר מחבלי חיזבאללה מכוח רדואן שיחדרו לישראל, תוך ירי של עשרות אלפי רקטות לעורף הישראלי. חיזבאללה וטהרן לא הסתירו את התוכנית שלהם. הם פרסמו אותה בכל מדיה אפשרית – כתבות בתקשורת, ראיונות, צילומים, קטעי וידיאו. כל אלה הופצו על ידיהם כדי להרתיע את ישראל וארה"ב מלתקוף באיראן.
המודל הדרומי הוא כאמור העתק מדויק של התכנון האיראני בגבול הצפון. עם כל ה(חוסר) כבוד לחמאס, אין ולא הייתה להם יכולת לתכנן מהלך שכזה, להתכונן אליו, להתאמן על המתווה האמור, להתחמש, לאסוף מודיעין, ומעל לכל לשמור בסוד את המהלך מתחת לרדאר הישראלי תוך ניהול תרגיל הונאה מודיעיני שייכתב בספר ההיסטוריה – ללא ייזום, תכנון וסיוע איראני.
נכון, השאננות, הזחיחות, הביטחון העצמי, והנטייה להשליה עצמית של גורמים רבים בישראל תרמו רבות להצלחת התוכנית של איראן. אבל ללא טהרן, המלחמה לא הייתה פורצת. האינטרס האיראני לסכל את הנורמליזציה הישראלית קבע את המועד הכללי של פרוץ המלחמה. מחדלי ההיערכות הצבאית בחג שמחת תורה הכתיבו את המועד המדויק, 7 באוקטובר.
המשחק הגדול
נשאלת השאלה מדוע איראן בחרה בפרוקסי הפלסטיני ולא השיעי. למפלצת האיראנית יש כאמור שתי זרועות מרכזיות במאבקה מול ישראל. הזרוע החלשה יותר, הפלסטינית, כוללת את חמאס והג'יהאד האסלאמי, ואילו הזרוע החזקה יותר, השיעית, היא חיזבאללה. בבואה לגרור את ישראל למלחמה אזורית מוגבלת היה עליה לבחור באחת הזרועות הללו.
איראן ידעה כי הפעלת התוכנית הצפונית של חיזבאללה תגרום לנזקים גדולים עשרת מונים לישראל. היקפי רקטות שיירו לכל שטחי ישראל יהיו חסרי תקדים, כך גם מספר אתרי ההרס ומספר הנפגעים בעורף. החדירה העמוקה של כוחות רדואן לשטח ישראל והטבח שיתבצע ביישובים רבים עלולים היו לגרום לישראל להשתמש בכל היכולות שלה בתגובה כמעט אינסטינקטיבית, בלי לשקול שיקולים רציונליים.
יתרה מכך, הקשר הישיר בין חיזבאללה לאיראן לא יאפשר לטהרן מרחב הכחשה ועלול להפנות את התגובה הישראלית לטריטוריה האיראנית עצמה. זה בדיוק מה שאיראן רצתה להימנע ממנו. זו גם הסיבה לכך שהנחתה את חיזבאללה לשמור (לפחות עד עתה) על רמת עצימות מוגבלת בתקיפות נגד ישראל. איראן לא רצתה להעיר את הדוב.
ישראל נפלה כפרי בשל למלכודת האיראנית. הסטירה המצלצלת שחטפה מהזרוע החלשה, חמאס, הניעה את ישראל להכריז כי תעשה הכל כדי לגדוע אותה. איראן ידעה כי אחרי הקזת הדם הישראלית ברצועת עזה, גם אם הכוח הצבאי של חמאס יושמד, הזרוע האסטרטגית החזקה, חיזבאללה, תישאר כמעט ללא פגע. ההרתעה האיראנית מפני תקיפת מתקני הגרעין תישמר, ובא לטהרן הגואל. לנוכח התגובה הישראלית הנזעמת, השליטים האיראנים מגחכים בסיפוק והנאה – ישראל פועלת בדיוק לפי התוכנית שלהם. והם? מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה של הפלסטינים.
כדי להבטיח שישראל חלילה לא תחשוף את המזימה, תכננו האיראנים גם מערכת הכחשות מתואמת. מערכה זו התחילה יומיים אחרי הטבח בהכרזה של האייתוללה עלי חמנאי כי "איראן לא הייתה מעורבת במתקפה על ישראל". מספר ימים לאחר מכן, בנאום יום השישי, הכריז חסן נסראללה כי "לא נאמר לאיראן ולחיזבאללה על הכוונה לבצע את הטבח וכי מדובר בהחלטה של מנהיגי ההתנגדות".
אם בכך לא די, הרי שבתחילת חודש נובמבר נפגש בטהרן המנהיג העליון של איראן עם ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה. בפגישה זו הודיע חמנאי להנייה כי "לא ניכנס למלחמה נגד ישראל בשמך", וזאת, על פי מקורות איראניים, משום שלכאורה "חמאס לא עדכן את איראן בפתיחת המלחמה".
מיד אחרי הטבח, שלושת ראשי ציר ההתנגדות היו כבר מסונכרנים במסר אחיד – מדובר ביוזמה ובפעילות פלסטינית ולא איראנית. אשרי המאמין. אולם נראה כי בין המאמינים נמצאים גם המודיעין ומקבלי ההחלטות הישראלים. במענה לשאלה שנשאל במסיבת עיתונאים ב־28 באוקטובר אמר נתניהו כי "איראן תומכת בחמאס. לא יכול לומר בהכרח שבפעולה הספציפית הזאת הם היו שותפים למיקרו תכנון, אבל בלי תמיכתם אין חמאס". סביר להניח כי ראש הממשלה היה בוחר מילים אחרות לו היה מונח לפניו מידע מודיעיני שקושר את איראן לטבח באופן שתואר לעיל.
כיצד ניתן להסביר את הדיסוננס בין הניתוח הנ"ל לבין ההערכות של המודיעין והקברניטים הישראליים? היעדר מידע מודיעיני תומך בתזה או אולי במיס־קונספציה נוספת. יש להביא בחשבון כי האיראנים בנו את תוכנית ביטחון המידע של מתקפת 7 באוקטובר, וכפי שהם הדריכו את שותפי הסוד בחמאס לשמור בהקפדה את תוכניותיהם, הם דאגו גם למנוע זליגה של המידע הזה בצינורות של חיזבאללה ובצינורות שלהם עצמם.
במילים אחרות, המודיעין הישראלי לא הצליח לזהות את כוונות ותוכניות הטבח בערוצי המודיעין מול חמאס, אך גם לא קיבל אותות מודיעיניים בנושא בערוצים של חיזבאללה ואיראן, ולכן הוא סבור כי האחרונים לא מעורבים במתקפה על ישראל.
בשנת 2019 נפגשתי עם סגן ראש המל"ל היפני. איש חכם ושבע ימים. השיחה התגלגלה למחוזות של הסכם הגרעין, ואני טענתי כי באותה עת הנשיא דאז טראמפ מבין את הטעות שעשה וחותר בכל מאודו לשוב למסגרת של הסכם גרעין חדש. הפרדוקס הוא, הוספתי, שגם האיראנים מעוניינים באותו דבר – הסכם גרעין חדש, אולם הם מוכנית לתת פחות ממה שנתנו בהסכם הקודם, בעוד טראמפ חייב לקבל יותר.
בן שיחי חייך ואמר: "אני חושב שאתה צודק. אבל הבעיה היא שעל מנת להגיע לאותה מטרה, האמריקאים משחקים בפוקר, והאיראנים משחקים בשחמט".
על פניו, בטרום פרוץ מלחמת 7 באוקטובר ישראל שיחקה בפוקר (עקצה, התרברבה, עשתה מניפולציות ותחבולות) ואיראן שיחקה בשח ותכננה מהלכים רבים קדימה.
הכותב הוא נשיא אוניברסיטת רייכמן, ומייסד ומנכ"ל לשעבר של המכון למדיניות נגד טרור
[email protected]