קראתי את התחקיר של ה"ניו יורק טיימס", ואם אתם לא יודעים לאיזה תחקיר אני מתכוונת, סימן שהכאיבה לכם מספיק המלחמה הזו ובתקופה האחרונה גמלה החלטה בלבכם להתרחק קצת מהתופת. אני לא יכולה להיות כזו, לצערי, אני צריכה לדעת הכל ותמיד. אבל כן יכולה להבין אתכם ואף לקנא מעט, איך כתב קהלת: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

אירועים מחרידים ושיטתיים: ה"ניו יורק טיימס" בתחקיר מקיף על מעשי האונס של חמאס בשבת השחורה

קראתי מילה אחר מילה, האנגלית שלי בסדר, אבל לא טובה דיה כדי להבין הכל שם, אז המתנתי עד שידיד שלח לי את התרגום שלו לכל זה.

“כבר תרגמתי דבר או שניים לצורכי הסברה במלחמה הזו", כתב לי בוואטסאפ, “אמרו לי שהמאמר קשה, אבל לימדתי את עצמי להיכנס למצב אוטומט", המשיך. “יופי", עניתי וחיכיתי שישלח, “אתה שומר על עצמך". “לא, רגע", קטע אותי, “תני לי לסיים". הפסקתי להקליד.

“אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה שרף גם אותי. כשסיימתי לתרגם טלפנתי לאשתי וביקשתי ממנה לחזור מוקדם הביתה היום, אחר כך התקשרתי לגננת והלכתי לאסוף את הבנות שלי הביתה". לא הקלדתי.

“רציתי את כולן לידי. אל תקראי את זה, מרסל. אולי תבואי אלינו לנובי גוד?", שאל, “נעשה משהו קטן, בלי רעש וצלצולים, נחליף אווירה. מה את אומרת?". לא הקלדתי. “זה שבר אותי. תבואי אלינו? אל תקראי את זה, מרסל, בבקשה".

כשסיימנו להתכתב והבטחתי שאשקול את עניין הנובי גוד, הכנתי לי נס קפה והדפסתי את המאמר. ידעתי שהוא יהיה קשה, אז החלטתי שאשב במרפסת, שאוכל לראות שכנים ומכוניות חולפות, ובכלל, היה אור יום, זה ישים את הפחד בפרופורציה, חשבתי. אז חשבתי.

נשאבתי לתוך זה, אני לא חושבת שמצמצתי. בלי משים, הגביר הלב שלי את קצב הפעימות, הרגשתי זיעה קרה ושכחתי בכלל מהקפה, ידעתי ששוב מבצבצת לה החרדה שהגיעה שבועיים אחרי תחילת המלחמה, כשחשבתי שאיראן ורוסיה ייכנסו וזהו, אנחנו גמורים. אחרי כמה פסקאות עצרתי, בהיתי ברחוב למטה.

המטפל ההודי של השכן שמשותק בגפיו העלה אותו אל הרכב שלקח אותו ליום הלימודים ונופף לו לשלום. אישה אחת עשתה ספורט, הרימה את רגלה על עמוד החשמל והתמתחה, ושני מסוקי צה"ל חלפו מעל הראש. לפני אוקטובר, כשזה היה קורה, היינו כולנו, מדרום ועד צפון, מרימים את הראש בדאגה ומסננים “קרה משהו לדעתכם, או שמישהו חשוב מגיע ארצה?". עכשיו הם חלק מהנוף השגרתי.

חזרתי למאמר, ידעתי שאני מתעללת בעצמי, אבל הרגשתי חובה מוסרית לקרוא אותו עד סופו ובפרט עכשיו, שלושה חודשים מאז החלה המלחמה, כשצצים עוד ועוד אנשים שכותבים ש"יש אמהות וילדים גם בעזה", ושמישהו, שלא אזכיר את שמו כי הוא גם ככה מבחיל אותי, ניסה לערוך לי שיימינג בפייסבוק שלו כשיצאתי נגד פועלו של ארגון בצלם. הבחור, אגב, לא גר בארץ ומעביר ביקורת על כל דבר פעוט שקורה פה. חוסר מודעות עצמית לשמה.

עוד סופרת די מפורסמת כתבה בטוויטר שהיא לא קראה את התחקיר המלא של ה"ניו יורק טיימס" ולא צפתה בראיון המלא עם מייה שם, ולמרות זאת זוועות אנשי חמאס (זה המינוח המדויק, “אנשי" לא “מחבלי", חלילה) לא יהפכו אותה לברברית תאבת דם שמבקשת נקמה בנשים וילדים עזתיים. היא לא תהפוך לחמאסניקית. גם את שמה לא אכתוב פה, קל למצוא אותה בטוויטר, מוזמנים לחפש אותה, אם בא לכם ללמוד איך להגיש את הלחי השנייה בחיוך.

סיימתי לקרוא את זה אחרי שעתיים. עשיתי המון הפסקות באמצע. כוס הקפה נשארה מלאה והתקררה מאוד, טיפות גשם ירדו ונכנסתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אם להקיא, לבכות, או כמו המתרגם, לטלפן לגננת וללכת להחזיר את בתי הביתה, כי מעבר לגדר, במרחק שעה וקצת מפה, יש חיות אדם, ומתברר שאף גבול לא יכול להן.

אסור לנו ליפול לחטא הזיכרון הקצר, החיים כמו החיים, חייבים להימשך והגענו הנה בשביל ליהנות, לא? הרי זו כל המטרה, אחרת מה שווה? אם נחיה בפחד, בחרדה תמידית ובבהלה, מוטב לנו הקץ. אבל אסור שיתעוררו בנו שוב הרחמים היהודיים, זה יפה לספרים, לשירים ביידיש, לימי הסליחות, אבל רק בינינו לבין עצמנו, לא מול אלו שהעבירו נערה מיד ליד וכשהגיעה ליד ה־100 שחטו אותה ועשו סלפי עם גופתה.

זה אנחנו או הם, זה להיות או לחדול, ואם גיבורות הטוויטר, הנאורות, החכמות, שמסרבות להיות ברבריות ונשארות בדמות מאמא תרזה כשדם אחיותיהן שאולי היו איתן בבית הספר, בחוג לבלט או במעגל העצמה נשית כלשהו, טרם יבש, בוטחות כל כך באויב הנאור, שיתכבדו וייגשו אליו. הוא ישמח.

זה לא עניין של ימין ושמאל ולא עניין של נקמה, זה עניין של “ובחרת בחיים", ואם אני כבר פה, ואם לקחתי על עצמי אחריות והבאתי לעולם ילדה, אעשה הכל כדי שיטיבו עמה החיים האלו.
זוכרים את המחזמר “מאמי"?
זוכרים את שיר האונס?
הנה קטע קטן ממנו:

“הקשיבו עוד רגע
לפני שאתם מורידים את המכנסיים
ישמעאל ויצחק אחים היו
ואב לנו אחד בשמיים
לא ידי הילדה שלי
גירשו את ילדיכם
לא הפה שלי שהיה חתום
אמר ג'וקים עליכם
לא הרגליים העייפות שלי
צעדו בחברון ובשכם
ולא בעלי בכיסא הגלגלים
הוא הסיוט הציוני שלכם
מאמי יא מאמי
נדפוק כי נדפקנו
השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו
העם הפלסטיני שואף לחופשי
אל תיקחי את האונס באופן אישי
עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין
בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין
בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין"

שמעתי אותו בטעות כשהייתי נערה. הדבר הדומיננטי שיצר אצלי פחד מהשיר הזה, הוא הצעקה שלה בסוף, כל חלק במאמר הזה החזיר אותי אל הצעקה שלה. גם גברים חוללו בתופת הזו, ועדיין יש לנו שבויים ושבויות בידי אותם המחבלים בדיוק, שקיבלו את אותו ספר הדרכה ואת אותן ההוראות הסאדיסטיות מהעכבר שעוטף עצמו בחטופים ומתחבא באחת המנהרות.

אסור לנו לשכוח, אסור לנו לתת לזה לדעוך, אסור לנו לחלוק את האנושיות שכל כך התהדרנו בה איתם. הם לא בני שיח, ואם קראתם את המאמר, אני מניחה שהבנתם עד כמה.

יכולנו להיות חברות טובות, אולי הייתי מגיעה להרצות אצלכן בקיבוץ. אולי, כמו שעשה קיבוץ שמיר בצפון, הייתן דואגות לי לחדר ומבקשות שאביא איתי את בתי: "אל תדאגי, כשאת תרצי, הבנות שלנו ישחקו איתה בגן השעשועים". אולי הייתי מגיעה, ואולי הייתן מכניסות אותי ואת בתי לאכול איתכן בחדר האוכל הקיבוצי שהשתפר פלאים ואפילו נעשתה עליו כתבה לא מזמן בערוץ גדול.

או שהייתן עושות בופה חלבי לפני ההרצאה ומכריחות אותנו לאכול איתכן, ואולי אחרי ההרצאה היינו פותחות בקבוק יין והייתי מבקשת שעכשיו תספרו לי על עצמכן ואיך הגעתן לקיבוץ הזה. אחת הייתה אומרת שבאה בעקבות האהבה, ואז זו שעל ידה הייתה מפקירה אותה ומוסיפה: "אבל היא כל הזמן צועקת עליו", וכולן היו צוחקות.

השנייה הייתה מספרת שאבא שלה ייסד את הקיבוץ ומראה תמונות שלו חולב את הפרה הראשונה שקיבל. השלישית הייתה מוזגת עוד יין לכוס ומספרת שחלמה מילדות להיות קיבוצניקית כי תמיד אהבה את הפשטות והיופי, והמפקירה הקבוצתית הייתה מוסיפה "ובסוף יש לה בית שלוש קומות בקיבוץ", ושוב היינו צוחקות כולנו.

ואולי הייתי ישנה שם בחדר ובבוקר נפרדת מכן ומזמינה אתכן אלינו, למרכז. והילדות היו נפרדות מבתי, מביאות לה ציורים שציירו יום קודם ושקית עם ממתקים לדרך. ואולי ואולי ואולי.

ואולי לא היה 7 באוקטובר ויכולתי להמשיך לחיות במחזה שליווה אותי בעופרת יצוקה ובשומר החומות, בכל פעם שפחדתי מהאויב. דמיינתי תמיד תמונה של אישה אבודה, אוחזה בידה תינוק בוכה, ופלסטיני שמבחין בהם ומסייע, כי מי פוגע באישה ותינוק? אני זוכרת שהמחשבות הללו היו מרגיעות לי את החרדות והייתי נרדמת. ב־7 באוקטובר התעוררתי.