1 הנה הנושאים שעליהם לא אכתוב לכם השבוע: פסיקת בג"ץ החשובה בעניין חוק הסבירות והקפאתה של ההפיכה המשטרית; חיסולו של סאלח אל־עארורי בביירות ותקיפת מוקירי זכרו של קאסם סולימאני בטהרן והתגובות הצפויות.
הגירה מרצון? בעיה גדולה: זה תסריט האימים של מצרים מהמשך המלחמה בעזה
"נתניהו העביר מסר, ערבוב מחדש של הקלפים": העיתונאי הלבנוני הימם את נסראללה
האמירה הנלוזה של השרה אורית סטרוק על טייסי חיל האוויר; החזון המשיחי של בצלאל סמוטריץ' להתיישבות יהודית בעזה; התפטרותה של מנהלת רשות החברות.
התפריט של המחבלים והחלפת נציבת שירות בתי הסוהר. מצב הלחימה בח'אן יונס והאפשרות של מערכה בצפון; הדיונים על "היום שאחרי" בעזה. מי שמחזיק בהגאים של ממשלת הקיצונים ועל מה שהם עושים לרמטכ"ל.
ח"כ משה סעדה, שרוצה כביכול להרוג את כל העזתים; וכן ההחלטה הישראלית להתמודד בבית המשפט בהאג. השבוע אכתוב על נושאים טובים וחשובים יותר. בשבוע הבא אחזור לסורי.
2 במחלקות השיקום בבית החולים שיבא תל השומר, שמחה והמולה. כן, אני לא טועה במילים. נמצאים שם בערבוביה פצועי צה"ל מהקרבות בעזה, בני המשפחות, החברות והחברים, רופאים ואחיות, אין־ספור מתנדבות ומתנדבים, מפקדים ברמות שונות וקצינות נפגעים. ותאמינו לי שהמשפט הקלישתי "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" הוא בכלל לא קלישה.
הלכתי לבקר ביחד עם קצין בכיר במטכ"ל, עם קצינת הנפגעים של גולני סרן (במיל') אופק דרורי, עם מנהל עמותת נותנים תקווה שמואל משה, שפועל כאן במסירות ובאהבה עבור החולים והמשפחות, ועם דיקלה חקיקת, שהייתה בעבר נהגת שלי בלשכת שר הביטחון.
עברתי בין המשפחות והחיילים, והתוודעתי שוב לתעצומות הנפש, למסירות, לרוח הלחימה ולפטריוטיות של בני הדור המדהים הזה. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לשוב מחר לגדוד וללחימה. לא כולם יצליחו, חלקם אני בטוח שכן. קחו "תפריט טעימות" מהגיבורים המופלאים הללו.
אוריאל בן גיגי מזיכרון יעקב הוא יתום מאב ובן יחיד, אבל התעקש שאמא אסנת תחתום לו ללכת לקרבי. האמא לא עמדה בלחץ, חתמה בתקווה שהצבא לא יאשר, אבל הוא אישר, ובן גיגי התעקש על גולני, גדוד 13. ב־18 בדצמבר הוא היה עם חבריו לפלוגה ייעודית משותפת עם השריון בתוך דירה בעזה, כאשר נפתחה לעברם אש תופת והוא חטף קליע קטלני של מקלע 0.5 בירך ופונה במסוק עם יחידה 669 לשערי צדק.
השבוע ביקר אותו המ"מ שלו, הביא לו את הקליע וסיפר שהוא נפצע בשוגג מירי דו־צדדי של גדוד 12 של גולני ("אני מקווה שלא סגרו חשבון עם הגדוד שלי", הוא אומר בחיוך).
מהמנתח בשערי צדק הוא ביקש לעבוד מהר כדי שיוכל לחזור ללחימה, אבל המנתח עשה עבודה יסודית. וכעת, על המרפסת במחלקת השיקום בשיבא, הוא מבטיח לאמא אסנת שהוא לא יחזור לעזה, וכשהיא נרגעת ומחייכת, הוא מפטיר לעברה: "לעזה לא, אבל בלחימה בלבנון כבר אהיה בחזרה בגדוד שלי".
סרן אסא סופר משרת כקצין שריון בגדוד 82. הוא נקרא למלחמה משנת לימודים במכללה לפיקוד, ובמהלך הקרבות נפצע כשרימון התפוצץ בכף ידו. אסא איבד את כף היד ואת הראייה באחת מעיניו. בני המשפחה לא משים ממנו, וכשהוא שומע שגם אני כאן, הוא מבקש ש"נארגן לו כף יד חדשה" - ומבטיח שעד חודש אפריל הוא חוזר להיות מפקד פלוגה. אני מאמין לו.
נתנאל טקלה הוא גיבור של ממש. בבוקר 7 באוקטובר היה עם הפלוגה שלו בגולני במוצב בנחל עוז, שהותקף בידי מאות מחבלים. הוא הרג שבעה מחבלים ולחם בגבורה, גם לאחר ששלושה קליעים חדרו לידו.
סא"ל מ' הוא איש עסקים ישראלי בהודו, שטס מיד חזרה לארץ לפקד על גדוד ההנדסה שלו במלחמה. הוא חטף טיל אר־פי־ג'י, ומשתקם כעת עם לוחמיו.
סרן שמעון כהן הוא מ"פ א' בגדוד 12 של גולני. הוא וחבריו נקלעו למארב קטלני של כוח נוח'בה. במהלכו נורה לעבר ה"נמר" שעליו פיקד טיל נ"ט שחדר וריסק את רגלו. הוא יושב מולי בשיקום, קטוע רגל, ממהר לחדר הכושר להתאמן (השד יודע איך), והוא אומר לנו "רק כששמעתי את הסגן שלי נותן פקודות בקשר בסמכותיות ובביטחון, הבנתי שאני יכול להתפנות". אתם מבינים במה מדובר כאן?
גם סמג"ד 13 של גולני כאן – הסגן של תומר המג"ד ז"ל. גם הוא נפצע באורח קשה בראשו ומשתקם, וגם ג' מסיירת מטכ"ל מהמושב הסמוך לקיבוץ שלי, ששמחתי שהוא כבר טורף מנת שווארמה.
המשפחות מתלוננות בחלקן על כך שנבחרי ציבור לא מגיעים מספיק (השבוע פגשתי שם את השר עמיחי שיקלי), וביקשו ממני להעיר להם ולבקש מהם להגיע - גם אם יחטפו פה ושם.
על הפוליטיקאים אני לא אחראי, אבל לכם הקוראים מכל רחבי הארץ, אני יכול להמליץ בחום: קחו את עצמכם ולכו לבקר את הפצועים במחלקות בשיבא או בכל בית חולים אחר. הם ישמחו מאוד לראות אתכם, ואתם תחזרו הביתה עם מצברים מלאים, עם גאווה, תקווה ואמונה בדור הגיבורים הנפלא הזה, שנושא כעת בתורו ובדורו את האלונקה הכבדה של ביטחון מדינת ישראל ועתידה.
3 במנהלת תקומה, המרכזת את המאמץ הלאומי לשיקום וחיזוק יישובי העוטף, מבטיח לי ראש המנהלת תא"ל (במיל') משה אדרי, ששום דבר לא יחזור לקדמותו. המשימה שלו היא להפוך את חבל הארץ הזה, את המועצות, את היישובים והקהילות לגדולים יותר, לחזקים יותר ולמשגשגים יותר. עם תשתיות, מקומות תעסוקה, חקלאות מתקדמת ועוד.
בתוך אפס זמן הוא הצליח להעמיד מטה של נשים וגברים איכותיים ומחויבים לרעיון ולמשימת הדור. בתחום האחריות של תקומה חבל ארץ גדול ומוכה, אחוז הרס, טראומה ואובדן אמון במדינה ובצבא: העיר שדרות והמועצות האזוריות אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב. על פי החלטת הממשלה, הערים נתיבות, אופקים ואשקלון נותרו בחוץ, וראשיהן כועסים מאוד.
אדרי מציג בפניי מצגת שמשולבים בה חזון ברור, תוכניות מפורטות, תקציבים גדולים שכבר אושרו, לוחות זמנים לביצוע ופריסה מרחבית ויישובית של נציגיו. לכל משרד ממשלתי רלוונטי יש רפרנט, והעסק נראה כפועל כהלכה. נדיר יחסית לחסמים ולבירוקרטיה שמאפיינים את המדינה. הלוואי וכך יימשך.
תקומה בעיניי היא הגוף היחיד בישראל שאינו נגוע כעת בחוסר אמון כמו כל גופי הביטחון ומשרדי הממשלה. הסיבה פשוטה: היא הוקמה לאחר 7 באוקטובר, והיא מסמלת את התקווה, ההתחדשות והעתיד.
הפתרונות שמציעה תקומה ניתנים תוך התאמה לצרכים האישיים והיישוביים: ביטחון, כיתות כוננות, תקציבים, חינוך, בריאות הנפש, תחבורה, דיור זמני וקבוע, ניקיון היישוב, שיפור הנוי ומוסדות הציבור, בניית תשתיות, כבישים ומרכזים אזוריים.
1,000 כדורים באוויר מונפים בעת ובעונה אחת, והכל נעשה מהר, תוך העצמת הנפגעים, העצמת המנהיגות המקומית, בשקיפות ובשיתוף. הנה דוגמה למהירות: בעודנו מדברים, מתקבלת הודעה ששכונת הקראווילות עבור מפוני כפר עזה בקיבוץ שפיים כבר מוכנה ועומדת.
כידוע, קיבוץ שפיים קלט את קהילת כפר עזה, והצפיפות בחדרי המלון חייבה פתרון שישאיר אותה כקהילה. מטע שקדים נעקר בצער, ותחתיו הוקמה שכונת קראווילות עם גינות נוי ומגרשי חנייה. חלק מהמשפחות יעברו לכאן כמגורים זמניים.
אדרי מבטיח לי שגם חברי קיבוץ בארי יקבלו כבר ביוני הקרוב מפתחות לשכונת הקראווילות המוקמת עבורם בסמוך לקיבוץ חצרים. גם במשמר העמק, המארח את נחל עוז, יש פתרון דומה. המשימה הלאומית הזאת קשה, מורכבת וארוכה, ונדרשת בדחיפות הקמת מנהלת דומה גם לאזור הצפון.
שעתיים הייתי במנהלת תקומה ונשמתי אוויר פסגות. ביד אחת (ידו השנייה קטועה מאז השירות הצבאי) מצליח אדרי יחד עם אנשיו לתת שיעור בהתגברות על מכשולים, בחזון ובמעש, בהירתמות, במחויבות, בחתירה למצוינות ובציונות בת זמננו. תודה לכם ובהצלחה.
4 ראיתי את קבלת הפנים שערכו השבוע תושבי קריית גת לחברות ולחברי ניר עוז שעברו לגור במגדלים בכרמי גת, והתרגשתי. שבוע קודם לכן ראיתי איך קיבלו באופקים תושבים מקיבוץ אחר שעברו לעיר לדיור ביניים.
ראיתי והתרגשתי, ויש לי הודעה: בישראל שלאחר הספירה אף אחד לא יפריד אותנו יותר. אף אחד לא ישסע. איש לא יסית ויפלג. אנחנו בוגרי שואת 2023. מי שיעז – נקום עליו. לא עוד יד איש באחיו. יש לנו אויבים אחרים.
5 איש הרדיו מולי שפירא, שהלך השבוע לעולמו, היה התרבותניק של גל״צ ושל המדינה, האיש שתוכניותיו ״בילוי נעים״, ״ציפורי לילה״ ועוד היו למדורת השבט של שוחרי התרבות. עבדתי איתו, התווכחתי איתו, אהבתי והערכתי אותו. זכרו ברוך.
6 לנוכח הפגיעה הקשה בחקלאי יישובי דרום הארץ, החליט ערוץ הטלוויזיה FOODY להפיק, יחד עם דפוס בארי, חוברת מתכונים ממטבחן הפרטי של משפחות חקלאי העוטף, המשלבת את חומרי הגלם שהם וחבריהם מגדלים בנגב המערבי.
החוברת מודפסת בדפוס בארי, שהוא מרכז הפרנסה העיקרי של הקיבוץ, ומחירה הוא 14.90 שקל. מכל חוברת שתירכש יתרום מיקי צימט, בעלי ערוץ פודי, 5 שקלים ליישובי העוטף. אני כבר רכשתי כמה עשרות עבור חברים ולקוחות המשרד, ואני ממליץ לכם להשתתף במיזם, לרכוש ולהזדהות, לסייע ולפנק את החך. מהשבוע הבא גם בחנויות הספרים. תהיו טובים. שבת שלום.