המספרים שהוצגו בשבת שעברה ב"מקור ראשון" היו מטלטלים. 66 מתוך 164 חיילי צה"ל שנפלו מאז תחילת התמרון הקרקעי ועד לפני עשרה ימים, התחנכו בבית הגידול הדתי־לאומי.
עלילת הדם על "אלימות המתנחלים" – השקרים, התעמולה, המניפולציות, הנתונים המנופחים | קלמן ליבסקינד
פעילות המטה של רונן צור משרתת את האינטרסים של יחיא סינואר | קלמן ליבסקינד
קשת המוסדות שבהם למדו היא גדולה ורחבה. שמונה נופלים ממכינת עלי, שבעה נופלים מישיבת ההסדר בירוחם, שלושה מישיבת ההסדר הר עציון, שלושה מישיבת ההסדר בשדרות, שניים מישיבות ההסדר בצפת ובקריית שמונה, שניים ממכינת עצמונה ושניים מהישיבה במעלה גלבוע. 19 ישיבות ומכינות נוספות קברו בוגר אחד. הישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת איבדה חמישה מבוגריה. כך גם תיכון הימלפרב בירושלים. אם סופרים מהיום הראשון של המלחמה, מספר הנופלים ממוסדות עלי מגיע ל־15 (ועוד למעלה מ־30 פצועים), וממכינת עצמונה ל־13. מספרים עצומים, איך שלא מסתכלים עליהם.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
על שער "מקור ראשון", תחת הכותרת "שבט, אחים", הופיע מאמר מרגש ומדויק של העורך אלעד טנא. הוא לא טען שאנחנו, בציונות הדתית, טובים יותר או שמישהו אחר טוב פחות. הוא לא טען שמגיע לנו משהו, על רקע מספר הנופלים הגבוה. הוא גם הקפיד להזכיר - תוך דברי שבח למי שגידלו את הדור הזה כולו - את מוסדות החינוך הדתיים, מ"ירוחם, חיספין ועלי", לצד אלה החילוניים, מ"בליך ומטרווסט". "ההשמצות בטוויטר ובפאנלים השונים לא חדרו לעולם האמיתי", כתב, "שבו לוחמים כתף אל כתף בני קיבוצים ויישובים, תושבי גוש דן לצד עיירות פיתוח, בערבות הדדית ולמען מטרה משותפת".
המלחמה הזו היא בית השיטה של הציונות הדתית, שח לי לא מכבר שכן - כשהוא מתייחס למכה הקשה שספג הקיבוץ מהעמק, ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים - אחרי שסיים לספר בעיניים דומעות על לילה ארוך שבילה בבית חבריו הטובים, שבנם נפל בקרב בצפון הרצועה. "חוק הדתיים השלובים", אותה תיאוריה שכולנו נהגנו לצחקק עליה בסתם יום של שגרה, שלפיה אין שני נציגים מהמגזר שאין ביניהם איזושהי נקודת השקה, עובד כאן לרעתנו.
נדמה לי שאין כמעט נופל אחד מהמגזר, בשלושת החודשים האחרונים, שאני לא מכיר לכל הפחות מישהו אחד שמכיר אותו. נדמה לי שאין כמעט איש במגזר, שלא מכיר לפחות חייל אחד שנפצע במלחמה. פעם אלה חברים שלנו, פעם חברים של הילדים, פעם חברים של השכנים. תחושה שמזכירה את התיאור ההוא ממכת בכורות: "אין בית אשר אין שם מת". כך זה בקבוצה שבה כולם מכירים מהיישוב, מהקהילה, מהישיבה התיכונית, מהאולפנה, מבני עקיבא, או מהמכינה הקדם־צבאית.
אין כאן טענה שאנחנו יותר טובים מאחרים במשהו. יש כאן שתי עובדות שאי אפשר להתעלם מהן. האחת, שמספרי ההרוגים והפצועים בציונות הדתית במלחמה הזו גבוהים מאוד. השנייה, שנוכח האופי הקהילתי של המגזר, שבו כולם מכירים את כולם, העוצמה של כל אירוע שכול שכזה פועלת במכפלות.
אני לא יודע לספר על חוויות ממקומות יישוב אחרים. אני יודע שאצלי ביישוב, אין בית בגיל המתאים שאין בו מגויסים בחזית. לא 70%, לא 80%, כולם. לפני כמה שבועות הגעתי לתפילת מנחה שמתקיימת מדי אחר הצהריים, בחוץ, ברחוב. כשהתברר שאנחנו תשעה אנשים בלבד, סרתי לביתם של השכנים, לבדוק אם יש שם מישהו, אם הם יכולים לתרום עשירי למניין. שנייה לפני שהאצבע שלי פגשה את הדלת, נעצרתי. ואולי אם המשפחה יושבת עכשיו בסלון, והדפיקה שלי הולכת להפיל לה את הלב? דקה ארוכה עמדתי מול הכניסה, מתלבט איך לתקוף את האירוע, לפני שמצאתי פתרון ופצחתי בהקשה במקצב שמח ועולז, כזה שאין שום סיכוי בעולם שמשמש את קצין העיר. זו החוויה במקום שבו כולם מגויסים.
וכש"מקור ראשון" רואה בעצמו מדורת השבט של קהילה גדולה שחיה את החוויה הזו, זה לגמרי בסדר שהוא ידבר על זה עם קוראיו. ובדיוק כמו חבריי ב"מקור ראשון", גם אני כותב את הטור הזה על הציונות הדתית, הבית שלי, ועליה בלבד. בלי להוריד ולו גרם אחד של הערכה והערצה למסירות הנפש של כל אחד אחר שיצא אל שדה הקרב, יהא בית הגידול שלו אשר יהא. כולם – יהודים ושאינם יהודים, דתיים או חילונים, תל אביבים ומתנחלים – ראויים להצדעתה של האומה.
הקבוצה המושמצת
רגע אחרי הפרסום הזה, החלה מתקפה על "מקור ראשון" ועל עצם החוצפה שבמניין הנופלים. אחד טען ששיטת הספירה לא נכונה. אחרת טענה שנכון היה להתחיל למנות את הנופלים מתחילת המלחמה ולא מתחילת התמרון. שלישי חשב שזו בושה שהמגזר הציוני־דתי עסוק בעצמו. רביעי הסביר שאי אפשר לראות את כל מי שהתחנכו במוסדות הציונות הדתית כמקשה אחת, כי חלק מהם הורידו כבר את הכיפה וחלק מהם חלוקים על הקו הפוליטי של המפלגה הנושאת את שם המגזר.
קראתי את כל התלונות והטענות והמתקפות וניסיתי להבין מה בדיוק מפריע לאנשים האלה. אם מישהו היה טוען שאנחנו טובים ואחרים לא, שאנחנו תורמים ואחרים לא, שצריך להיות מתאם בין מספר ההלוויות שלנו להיקף התקציבים שמקבלים המוסדות שלנו, זה היה מקומם גם אותי. אבל אם קבוצה מסוימת מסתכלת פנימה על החינוך שהעניקה לבניה, ורואה אותם תורמים ומתנדבים ומוסרים את נפשם על מה שלימדה אותם שחשוב, והיא רוצה לציין לעצמה שהצליחה בחינוך שלהם, איפה הבעיה? למי כאן חשוב להוכיח שהציונות הדתית לא באמת תורמת כמו שזה נראה? על איזה פצע דורכת האמירה שהציונות הדתית עושה משהו טוב?
ובכן, בואו נתייחס לטענות אחת לאחת, ונשיב על ראשון־ראשון ועל אחרון־אחרון.
נתחיל בעניין הטכני, הלגמרי לא חשוב, ובטענות שאופן חישוב הנופלים צריך להיות כך ולא אחרת. ובכן, זה לא באמת משנה. תשנו את שיטת הספירה, תוסיפו מכאן, תורידו משם, על תמונת המציאות יהיה קשה לחלוק. לפי נתונים שהוצגו השבוע בתוכניתו של גיא זהר בכאן 11, 17% מהמתגייסים לצה"ל מגיעים ממוסדות חינוך דתיים - וכשהם מגיעים לקורס קציני חי"ר, מטפס החלק שלהם ל־35% מבוגרי הקורס הזה. איש לא היה צריך את רשימת הנופלים, כדי לדעת שהציבור הדתי־לאומי נותן ומתנדב.
אז למה, אם כן, יש מי שמפריע להם שהציונות הדתית מספרת את סיפורם של צעיריה? כי הציונות הדתית היא הקבוצה המושמצת ביותר בעיתונות הישראלית, ויש מי שחשוב להם להשאיר אותה בפינה הזו, ולא לאפשר לה לצאת ממנה בחסות שום פרסום אחר.
אבל למה אתם מתגאים במספרים? שואלים השואלים, ולמה אתם מציינים את מה שקורה אצלכם במגזר כאילו הוא חלק נפרד מצה"ל? הרי כולנו עם אחד, כולנו יחד.
שאלה מעניינת. אבל למה נזכרתם לשאול אותה רק כשמדובר בציונות הדתית? מדי סיום קורס טיס מפרסם דובר צה"ל נתונים על הבוגרים. כמה באו מכאן, וכמה באו משם. אז למה אסור לספר כמה מבני היישוב סוסיא נפלו בקרב, ומותר לספר כמה מתלמידי התיכון בנהלל סיימו קורס טיס? האם כשבמועצה האזורית עמק יזרעאל חגגו לפני חצי שנה את העובדה שמבין 33 מסיימי קורס טיס, ארבעה הם תושבי המועצה - רוצה לומר: הצלחנו בחינוך שלנו - מישהו העיר להם שזה לא בסדר? ושיהיה ברור, אין לי שום טענה אליהם. הם צודקים. אם הם גידלו את הנוער שלהם לתרום למדינה, והנוער הזה הגיע הכי רחוק שאפשר, אני גאה בהם כמו שהם גאים בילדים שלהם.
והנה מגיעה השאלה הבאה. "אתם חושבים שמגיע לכם משהו מפני שהילדים שלכם מתגייסים יותר ליחידות לוחמות?". ממש לא. לא רוצים יותר תקציבים בגלל זה, וגם לא יותר אישורי בנייה בהתנחלויות. ומי שחושב שמגיעה לו פריבילגיה בגלל התרומה שלו, אני לא בצד שלו. מצד שני, אני נזכר שרק לפני כמה חודשים מלאו אולפני הטלוויזיה שלנו ב"לוחמי כיפור", שחשבו שמפני שהם היו במיתלה יש לדעה שלהם על פסקת ההתגברות משקל גדול יותר. זוכרים את זה? האם שמעתם מישהו מאנשי התקשורת שנוזפים עכשיו בציונות הדתית על כך שהיא מתגאה בהתנדבות של צעיריה, נוזף אז בטייסים ובאנשי 8200 ובאנשי המ"מ, שהיו בטוחים שבגלל השירות שלהם ביחידה כזו או אחרת, מישהו צריך להעניק משקל אחר לדעה שלהם על הרפורמה המשפטית?
ובכלל, מה נפלתם על הציונות הדתית? התנועה הקיבוצית מקיימת מדי שנה טקס זיכרון שנתי לבני ולבנות הקיבוצים שנפלו במלחמות ישראל. לתנועה הקיבוצית יש אפילו אנדרטה משלה לנופלים שלה. ראיתם פעם בעיתון מאמרים נגד זה? וכשעמד באזכרה השנתית מזכ"ל התנועה הקיבוצית, מי שבעצמו שכל את אביו בששת הימים, וסיפר שבשנת 1967 היו התנועות הקיבוציות בסך הכל 3% מהאוכלוסייה בישראל, אבל בין הנופלים במלחמה מגיע מספרם ל־25%, מישהו מתח עליו ביקורת בטענה שלא יאה לערוך חישובים כאלה כשכולנו צבא אחד? וכשהוא קבע בנאומו שם ש"אנחנו היינו הלפיד שבראש המחנה. אנחנו, חברי התנועה הקיבוצית, מגש הכסף שעליו כתב נתן אלתרמן. אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים", מישהו חשב שאלה דברים בעייתיים?
ראיתם פעם תוכניות טלוויזיה שתוהות מה פתאום התנועה הקיבוצית חושבת את עצמה לשווה יותר, או שאלה דיונים ששמורים רק לציונות הדתית? וטקס האזכרה הקיבוצי, חשוב להדגיש, איננו אירוע פרטי, נעלם מן העין. מופיעים בו מדי שנה שרים וח"כים וראשי מועצות ואלופים בצה"ל ונציגי יד לבנים. לפני שנה וחצי היו בטקס הזה השר עמר ברלב וסגן השר אלון שוסטר וסגן השרה יאיר גולן, וראש הממשלה נפתלי בנט שלח לכבודו נאום מצולם. ובטקס האחרון הסביר נציג צה"ל, תא"ל בדרגתו, ש"התנועה הקיבוצית איבדה את מיטב בניה ובנותיה כאשר ערכי היסוד שלה – חלוציות, התנדבות ותרומה לחברה – הביאו אותם לכל חזית לחימה". אתם יודעים להסביר לי למה איש מעולם לא העלה טענה נגד ההתבדלות הזו?
הדיון הראוי
אם נשמע שיש לי ביקורת על התנועה הקיבוצית, ההפך הוא הנכון. מעבר לכך שאני מעריץ גדול של התנועה הזו, של מפעלותיה, ושל האופן שבו הפריחה את הארץ ובנתה אותה וחרשה את אדמתה - לא צריך לספור חללים כדי לדעת עד כמה גדולה התרומה של הקיבוצניקים לביטחון ישראל. עד כמה במשך שנים ארוכות (ואולי גם היום, אני לא בקי במספרים), צעיריה היו הראשונים להתנדב ולהסתער. כשהתנועה הזו, שלמרות פגעי הזמן נשארה מעין קהילה סגורה, מציינת בתוך עצמה את כאבה ומזכירה בתוך עצמה את אנשיה שנפלו, וכן, גם טופחת על שכמה שלה נוכח בית הגידול שלה שהצמיח את אותם צעירים שהשליכו את נפשם מנגד למען המדינה, אני לא מוצא למה למישהו צריכה להיות בעיה עם זה.
אתם יודעים מה? באמת לאף אחד מעולם לא הייתה בעיה עם זה. עלעלתי השבוע בעיתונות היסטורית. אינספור כתבות קראתי על תרומתם של בני הקיבוצים ועל מקומם הבולט בבתי העלמין הצבאיים. לא נתקלתי מעולם במישהו שקיבל מזה גרדת, כמו שמקבלים היום כל כך הרבה עיתונאים, שמזדעזעים ממילה טובה שנאמרת על הציונות הדתית. תשאלו את עצמכם למי מפריע שהציונות הדתית מנסה להראות שבניגוד לפרצוף המכוער שמנסים לצייר לה כל העת חורשי רעתה בפוליטיקה ובתקשורת, יש לה סיפור אחר לספר.
אני זוכר איזה עיסוק היה בתקשורת על התרומה של הלוחמים הדרוזים, אחרי שסא"ל סלמן חבקה, גיבור ישראל, נפל בקרב. וזה דיון ראוי. החברה הדרוזית באמת תורמת תרומה ענקית למדינה, ובאמת משלמת מחיר דמים כבד. אלא מה? שאצל הדרוזים מרשה לעצמה התקשורת, אותה תקשורת שאוסרת לעשות את זה כשמדובר בדתיים־הלאומיים, להוון את השכול לרווחים פוליטיים.
רגע אחרי נפילתו של סא"ל חבקה החלו שוב הדיונים באולפנים על הצורך לשנות את חוק הלאום, ואפילו עד לחוק קמיניץ הגיע הדיון, חוק שעוסק בבנייה הבלתי חוקית. אני מפחד לדמיין מה היה קורה למי שהיה דורש להכשיר בנייה בלתי חוקית במאחז כזה או אחר על רקע נפילת מתנחלים בקרב. היו שוחטים אותו באולפן. הציונות הדתית לא עושה מעשה יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, שהכריז לפני שלוש שנים כי "אנשי השמאל ממלאים את החלקות הצבאיות, להערכתי, הרבה יותר מאנשי ימין". אנחנו לא מדברים רע על אחרים. רק מספרים את מה שעובר עלינו. אז איפה הבעיה שלכם עם זה? על איזה עצב שלכם זה לוחץ? למה מותר לתוכניות הטלוויזיה להתחיל כל דיון על זכויות הדרוזים בצילומים מבית העלמין בבית ג'אן, ומותר לעיתונאים לשאול למה אין הלוויות בבית העלמין הצבאי בבני ברק, ורק כשאנחנו מדברים על בית העלמין שלנו, מניפים מולנו דגל אדום הזועק "עד כאן"?
מי קובע את חוקי הפורמט? מי מחליט מה מותר ומה אסור? למה מותר לספור אבנים שמתנחלים זורקים, אבל צריך להרגיש לא נוח כשסופרים כמה כליות הם תורמים? למה לגיטימי לספור כמה מהם סירבו פקודה בהתנתקות, אבל אסור לספור כמה מהם הסתערו מול האש, לפעמים גם בלי פקודה? למה זה בסדר לעקוב אחרי התבטאויות של רבנים במכינה כזו או אחרת, אבל צריך לקבל אישור כדי לספר כמה מהחיילים שהאזינו לשיעורים האלה נפלו בקרב?
קמפיין הדה־לגיטימציה
כאמור, יש כאן סיפור אחד שעומד מאחורי הכל. הציונות הדתית היא הקבוצה המושמצת ביותר בתקשורת הישראלית, ויש מי שמבקשים להשאיר אותה כזו. במשך שנים ארוכות לא היה דבר שעשינו, שלא הוצג בעיתונות כמעשה רע או נכלולי, כיוזמת השתלטות, כמהלך פאשיסטי וגזעני. במשך שנים ארוכות דואגים בתוכניות הסאטירה, ובראשן "ארץ נהדרת", להציג אותנו כרוצחים פסיכופתים, כסוטי מין וככהניסטים מטורללים.
יש לזה מטרה. זה קמפיין דה־לגיטימציה, שהולך עשרות שנים אחורה. פעם אחר פעם, נציגות המגזר הדתי־לאומי הן היחידות שמותר להציג אותן בטלוויזיה באופן משפיל מינית. כך דמותה של רחוול המתנחלת שהוצגה כלסבית שנמשכת מינית אל יוקנת שלצדה. כך כשהוצגה איילת שקד - כן, זה לא משנה שהיא למדה בתיכון חילוני, ברגע שהצטרפה למפלגת המגזר חטפה גם היא – כשהיא נמרחת על המזבח בפוזה מינית, מתחת לנפתלי בנט שלצדה, ואומרת לו ש"מאז שהתחלת לדבר על סיפוח שטחי C אני כבר בוערת". כך הוצגה ציפי חוטובלי כשהיא מבקשת שיקריבו דווקא אותה על המזבח כי היא בתולה. כך אורית סטרוק, שבתוכנית סאטירה אחרת הושמו בפיה משפטים איומים ומכוערים על גוף האישה, שלא היו עוברים בשום מקרה של מי שהגיעה מקבוצה אחרת.
זה עוד לפני שעברנו למדור הגברים, עם ח"כ יעקב כץ (כצל'ה), שהושווה לקצין נאצי, ועם אחרים. כל תוכנית סאטירה ידעה תמיד שאם אין לה משהו מצחיק להגיד, יש שני דברים שיעבדו לה תמיד: ביבי והדתיים/מתנחלים.
אני זוכר איך נראה פה הדיון הציבורי על רוני אלשיך, כשהתפרסם לראשונה שהוא הולך להתמנות למפכ"ל, והכיפה שעל ראשו הפכה פתאום נושא לדיון. חלק מהמבקרים חשבו שצריך לפסול אותו לתפקיד בגלל הכיפה. חלק אחר ציינו אותו לשבח והעידו שהוא לא מערב את דעותיו הפוליטיות בעבודה, למרות הכיפה.
אלה סוגיות שיועלו תמיד רק בהקשר של דתיים־לאומיים. רק אנחנו מועדים לסכנת עירוב דעותינו הפוליטיות בעבודה וצריכים להוכיח את עצמנו, כדי שתוסר העננה. נשבע לכם שאני זוכר איך באחד הערוצים הראו תמונה של אלשיך רוקד עם ספר תורה בחגיגות שמחת בית השואבה, והסבירו ש"קצינים בכירים מעלים חשש גדול בנוגע לאופן הטיפול של אלשיך בנושאים רגישים הקשורים למגזר החרדי, ובמיוחד לרבנים בכירים שאולי יידרשו בשלב מסוים לחקירה". רוצה לומר, מי שרוקד עם ספר תורה במערכה הראשונה, סופו שיעלים עין מרבנים גנבים במערכה השלישית. אין חשש שמפכ"ל קיבוצניק יעלים עין מגניבות בקיבוצים. אין חשש שמפכ"ל חילוני יעלים עין מגניבות של חילונים. רק ההוא עם הכיפה הסרוגה חשוד.
פרשן בכיר ב"הארץ" הזהיר פעם שהמצב בשב"כ חמור נוכח הפיכתו לראשי תיבות של "שירות בעלי כיפות". בעניין דומה הסביר פרשן בכיר אחר בעיתון הזה שיש בעיה למנות את האלוף יעקב עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי, כי הוא שומר שבת.
במשך שנים חשדו בנו בנאמנות כפולה. למי תקשיבו - שמע כל דתי־לאומי מאה פעמים בחייו - לרב או למפקד? אינספור מכתבי סרבנות שוגרו במהלך השנים על ידי שמיניסטים, טייסים, מפגינים, מתנגדי כיבוש, יוצאי סיירות ותנועות שמאל קיצוני, כולם מאותו צד של המפה, ורק אנחנו, שהתייצבנו, נדרשנו להסביר למי אנחנו מצייתים. גם כשהסופר דויד גרוסמן המליץ לכולנו להקשיב לטייסים הסרבנים והעניק לטיעונים שלהם לגיטימציה, וגם כשסמי מיכאל קבע שסרבנות היא פטריוטיות - היה זה הרב אלי סדן שנדרש להכריז שהוא מתנגד לסרבנות.
תראו כמה שנים מנסה התקשורת לטנף על בני הציונות הדתית שהקימו גרעינים בערים שונות, פריפריאליות לרוב, בכל חלקי הארץ. צעירים דתיים, שראו את עצמם תורמים למשימות חברתיות חשובות, מצאו את עצמם מוצגים ככובשים פרובוקטיביים. כשדתיים מתגוררים בקדומים, מאשימים אותם שרק ארץ ישראל השלמה מעניינת אותם. כשהם עוברים לשדרות, לרמלה או ללוד, מטיחים בהם שבאו להשתלט. גם כאשר בשומר החומות הפכו הגרעינים האלה בערים המעורבות מטרות לטרור, להצתות, לפגיעה ולניסיונות רצח, מצאה העיתונות העברית אותם – שלא הרימו יד על איש - אשמים.
קחו את סוגיית תרומות הכליה, תחום שהציונות הדתית מובילה בגאווה גדולה - הרבה מאוד אנשים טובים שמוכנים לתרום איבר חיוני מגופם לאדם זר שהם לא מכירים, כדי להציל את חייו. בעיניי, אין אלטרואיזם גדול מזה. בעיני חלק מהקולגות שלי, כששונאים מספיק אפשר למצוא גם בזה רע. אני זוכר לפחות שני מאמרים ב"הארץ" שתקפו את אנשי הציונות הדתית על התרומה הזו. "מה עומד מאחורי אופנת תרומת האיברים בציונות הדתית", שאלה הכותרת של אחד מהם. "גאוות הציונות הדתית אומנם נראית כאלטרואיזם טהור, אך טומנת בחובה גם לא מעט אינטרסים ארוכי טווח". ממש כך.
ראיתי את אחד העיתונאים מסביר השבוע שאי אפשר להתייחס אל נופלי הציונות הדתית כמקשה אחת, משום שיש בהם סמוטריצ'ים ויש בהם חילי טרופרים. אבל כשיש מספיק שנאה למגזר, סמוטריץ' וטרופר הופכים להיות אותו דבר. כי כשחילי טרופר תרם כליה, גם לו החטיפו ב"הארץ". "נדמה שבאימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית", נכתב שם. "על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית - כלומר על כל השאר". הבנתם? אם דתיים תורמים איברים, לא יכול להיות שהם עושים את זה כמעשה חסד נאצל. הם ודאי עושים את זה כדי להמחיש את עליונותם המוסרית.
כשרוצים לתקוף את סמוטריץ' מספרים שלא שירת שירות משמעותי בצה"ל, אבל השירות המשמעותי הזה לא הציל את תא"ל הרב רפי פרץ ואת תא"ל אפי איתם, כל אחד בתורו. אפילו נפתלי בנט, עם הכיפה הקטנה ועם ה"שבת אחים גם יחד", חטף כשהגיע למשרד החינוך, והוצג כמי שכל רצונו הוא לקדם הדתה ולהפוך את תלמידי ישראל לפאשיסטים צעירים. הרבה עבודה הוא היה צריך לעשות כדי להתנקות מכתם השייכות למגזר. "מאחורי החיוך של בנט, מסתתרים הרבנים סדן, לוינשטיין, טאו ואבינר", נכתב בקמפיין לסגירת המכינה בעלי, כשבנט היה עדיין אחד מהרעים. ללמדכם, שאין חשיבות למיקום שלך על סקאלת הדת, כמו שמוכרים כל מיני דתיים שלא מרגישים נוח בימים אלה עם גאוות היחידה של המגזר שהם יצאו ממנו. ברגע שתכריז על עצמך כחלק גאה מהציונות הדתית, תיכנס לכוונת.
כמה עצוב לקרוא היום את הציטוטים של שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן על המכינה בעלי. "הסיפור של מכינות קדם־צבאיות מתפתח לכיוון של מיליציות פרטיות, סוג של פלנגות", הסביר כשעשה קולות של מי שמעוניין לסגור את המכינה, זו שמוסדותיה כולם איבדו בלחימה הנוכחית 15 בוגרים. וזה לפני שדיברנו על יו"ר מרצ האחרונה זהבה גלאון, שהודיעה ששלילת תקציבים ממכינת עלי זו "משימת חיים" עבורה.
"רק 55 דקות מפרידות בין יצהר לתל אביב. איך הייתם מגיבים אם הם היו מופיעים מולכם באבן גבירול, על המדרכה הצרה, עם ציציות, פאות ודגלים?", כתב פעם בעל טור ותיק ב"הארץ" כשלצד המאמר שלו מתנוססת קריקטורה שבה נראים אותם יצהרניקים ארוכי פאות – אגב, דומים להפליא לתושב יצהר סמ"ר אלישע יהונתן לובר הי"ד, שנפל בקרב ברצועת עזה לפני שבוע – ואלות בידיהם. "כשיצהר תגיע לאבן גבירול, זה יהיה כבר מאוחר מדי", הזהיר הכותב. "בגרמניה היו אלה חולצות חומות, באמריקה סדין לבן, באנגליה קרחות וקעקועים. אצלנו פאות רחבות וציציות ארוכות". על איזה עוד ציבור אפשר במדינת ישראל לכתוב כך?
ואחרי הסיפורים מעוררי ההשראה של צעירים שעזבו את בתיהם בשמחת תורה וחשו לעזרת אחיהם בקיבוצי העוטף, וחלקם גם נהרגו שם, רק מצע ארוך שנים של הסתה נגד הציונות הדתית יכול היה להביא איתו סיפורי הסתה כמו אלה ששמענו בחודשים האחרונים, שלפיהם הדתיים מבקשים עכשיו להשתלט על הקיבוצים המפונים ולהקים בהם גרעינים משלהם.
רק מצע ארוך שנים של הסתה יכול היה להביא את פרופ' אלי צור, קיבוצניק, להתייצב מול עמיתיו במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, פחות מחודש אחרי הטבח, ולהצהיר בלי למצמץ, כפי שחשף ישי פרידמן בערוץ 14: "מה שצריך כדי להציל את המדינה זה לסלק את החבורה של הציונות הדתית, לסלק את החרד"לניקים מגוף המדינה, להוציא אותם מהווריד... מהיום שתיגמר המלחמה צריך להפנות את המאבק למאבק פוליטי כדי לחסל את החלאות האלה".
ולמה אני מביא את הרשימה הארוכה הזו של התזכורות? כדי להגיד שאחרי שנים שבהן העיתונות ראתה בציונות הדתית פרויקט ראוי להשפלה, להסתה ולביזוי, מותר למגזר הזה לדרוש שזה ייפסק. מותר לו להציג את התרומה שלו למדינה ולחברה, כל מה שאחרים מתעקשים לא להראות, ולהגיד: הפנים שלנו יותר יפות מהאופן שבו אתם מנסים להציג אותן. ואם למישהו יש בעיה עם הפנים היפות הללו, הבעיה אצלו. לא אצלנו.
