הביקור של מזכיר המדינה האמריקאי הותיר בקרב הבכירים הישראלים תחושות מורכבות ודאגה גוברת, אך לא מבחינת הנושאים והדרישות שהועלו, אלא מבחינת הדינמיקה.
בלינקן: "נתניהו הבטיח שישראל לא תעודד יישוב פלסטינים מחוץ לעזה"
בלינקן לבכירים ישראלים: "חייבים להכניס הרבה יותר סיוע הומניטרי לעזה"
מבחינת בכירים ישראלים, שורת הדרישות שאותן השמיע אנתוני בלינקן במהלך ביקורו באזור מובילה למסקנה כי ישראל כבר עלתה על מסלול ההתנגשות עם הידידה הגדולה שלה בעולם. הערכה הרווחת היא כי הפיצוץ מול וושינגטון הוא רק עניין של זמן, ושעון החול כבר מתקתק במלוא המרץ.
אחת הדרישות המרכזיות, איתה הגיע לישראל מזכיר המדינה בלינקן, היא הדרישה להגדלה משמעותית של הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה. בלינקן חזר על דרישה זו בכל פגישה ופגישה שקיים אתמול: בשיחתו עם הנשיא הרצוג, בפגישתו עם שר החוץ כ"ץ, בדיונים בקריה וכן במסיבת העיתונאים לקראת סוף היום העמוס.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
הדרישה כשלעצמה היא צרה פחות גדולה, ברגע שישראל נכנעה לעצם הטענה כי חובה לאפשר הכנסת סחורות הומניטריות לשטחי הרצועה, גם אם זה נוגד את אסטרטגיית המלחמה, ההיקף והכמות של הסיוע הופכים לעניין יחסית משני.
הצרה הגדולה היא הדינמיקה - דינמיקת הוויתורים הישראלים בשיח הקשה שישראל מנהלת עם ארצות הברית מתחילת המלחמה. במשא ומתן הזה ישראל כבר נכשלה. הקלות והקצב של הויתורים פתחו פתח לדרישות הבאות, דרמטיות הרבה יותר, והזמן עובד לרעתנו. זאת בשל העובדה הפשוטה כי לו"ז הלוחץ על ישראל ייקבע לא לפי ההתפתחויות בישראל או אפילו במלחמה ברצועת עזה, אלא לפי דינמיקת הבחירות בארצות הברית, כך שרף הדרישות האמריקאיות צפוי לעלות בקרוב מאוד ועלינו להתארגן אליו כבר עכשיו.
התזה שהפכה לדעה הרווחת בקבינט המלחמה, ומשם התפשטה לפורומים נוספים, היא כי יש להסכים למה שניתן להסכים ובכך להרוויח זמן להמשך המלחמה. התזה הזאת גרמה לדרג המדיני בישראל לוותר מהר מדי בנקודות שבהן היה אפשר להגיע לבסיס להתנגדות, ובראש ובראשונה - בסוגיית הסיוע ההומניטרי.
אמנם מראש היה ברור כי נצטרך לוותר ולא נוכל להטיל מצור על הרצועה. אולם, במקום להתעקש על כל סעיף קטן, למרוח זמן ובעיקר במקום להתנות את מנת הסיוע ההומניטרי בהתקדמות באירוע ההומניטרי משלנו בסוגיית החטופים, מיהרנו לציית לדרישה האמריקאית. ויתרנו ומיהרנו לתרץ את ויתורנו ברעיון כי "הסיוע ההומניטרי הוא המטבע שבאמצעותו ישראל קונה זמן לחימה נוסף".
רק שמהר מאוד התברר כי מטבע הסיוע ההומניטרי סובל מאינפלציה קשה, ותוך זמן קצר הגענו לשטח בעייתי בהרבה, לאזור הסוגיות שבהן כבר לא נוכל לוותר. הפעם הדרישה היא ממש לא רק סיוע הומניטרי.
רשימת הדרישות הבאות כבר כוללת את המשך המלחמה, השיתוף של הרשות הפלסטינית בהנהגה בעזה, החזרת אזרחי עזה לצפון הרצועה והשיא הוא, כמובן, הדרישה מישראל להסכים ואף להתחייב על תהליך מדיני לקראת הקמת מדינה פלסטינית כתנאי לכל הסדר אזורי עתידי. אלה הנקודות שכבר עלו ובהן ישראל מראש נמצאת בעמדת הנחיתות בהיבט הבינלאומי.
קשה להאשים את האמריקאים באובדן פרופורציות, בחוסר הגינות או בהיעדר היגיון. הממשל שפתח את שנת הבחירות לנשיאות זקוק להישגים שאותם הוא צריך להביא למדינות ערב, לדעת הקהל הבינלאומי ואף יותר חשוב: לדעת הקהל האמריקאית ולאותם המצביעים הדמוקרטיים שקולם כבר לא מובטח לביידן לאור המלחמה המתרחשת במזרח התיכון.
הסיוע ההומניטרי לעזה כבר לא נתפס כהישג האמריקאי וכוויתור ישראלי משמעותי שאותם ניתן להציג לדעת הקהל. ובכן, הדרישות רק עולות ותמשכנה לעלות - עד לנקודת ההתנגשות החזיתית.
נקודת ההתנגשות הקרובה, שכבר נראית באופק היא, כאמור, הדרישה האמריקאית להחזרת אזרחים עזתיים לצפון רצועת עזה. בשונה מסוגיית הסיוע ההומניטרי, את הנושא של החזרת התושבים לצפון הרצועה ראש ככל הנראה לא ניתן יהיה להעביר - לא בקבינט המדיני-ביטחוני ולא בממשלה.
החזרת התושבים לצפון עזה בעיצומה של הלחימה תיתפס אצל גורמים רבים במערכת הפוליטית כסיום המלחמה בפועל. ההחלטה תיפול בהצבעה ולא תעבור, אך הלחץ האמריקאי עשוי רק לגבור. הפיצוץ יוביל לאיומים וכאן לאמריקאים לא חסרים קלפים ומנופי הלחץ על ישראל.
החל מהסיוע הצבאי (גם זה שאנחנו רוכשים בכספנו וגם החבילה הגדולה שהובטחה על ידי הנשיא ביידן ובינתיים תקועה בקונגרס) ועד לווטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם. בשלב מסוים, ולא ממש רחוק, הממשלה בישראל תצטרך לקבל החלטות קשות ולבחור בין האינטרס הישראלי האסטרטגי, גם במחיר של עימות עם וושינגטון, לבין שימור היחסים הטובים עם ממשל ביידן, שגם הם אינטרס אסטרטגי בפני עצמו.