הלכתי לעשות קניות בסופר בפינת שדרות נורדאו. קצת לפני היעד, כשאני צועד בשדרה, אני רואה חבורת נערים על אופניים משתוללים סביב ספסל בשדרה שעליו ישב אדם זקן ללא חולצה כששערו פרוע ולצדו עגלה מלאה ג'אנק שכנראה אסף מפחי זבל. הנערים צעקו לזקן קריאות גנאי מלוכלכות על מראהו ועל הכלב הכחוש והמבוהל ששכב על הספסל לידו, רועד מפחד ומיילל יללות מעוררות רחמים.
תיאטרון האבסורד: האמת המרה על כל הדיון ההזוי בבית הדין בהאג | מיקי לוין
הדילמה הבלתי אפשרית של ישראל חוזרת: סינוואר או החטופים
הקטע הזה הזכיר לי סיפור שכתבתי על ברל'ה, שאותו פגשתי בשדרות בן־גוריון וחבורת נערים צעקה לו קריאות גנאי מלוכלכות (הסיפור על ברל'ה הופיע בספרי "על גדות הביוב").
יום אחד צעדתי בשדרות בן־גוריון לכיוון הים, נזכר בימים שבן־גוריון ופולה היו גרים בביתם הקטן עם הבוטקה של השומר, ובספסל בשדרה היה יושב איבן זוהר עם העגלה הנצחית שלו, שהייתה מלאה בקבוקים ריקים, עיתונים ישנים ושקיות עם שאריות מזון מצחינות, ושהרוח שנשבה מהים הייתה מכה בך בחוזקה כי עדיין לא הייתה באותם ימים חומת בתי המלון הסוגרת על כניסת אוויר צח לעיר.
את המחשבות שלי על פעם ניתקו צעקות של נערים, שהתגודדו סביב אדם שישב על הספסל שפוף, מכונס בתוך עצמו, והם, הנערים, קיללו אותו במילים קשות כמו "מניאק", "מזיין ילדים", "חולה מין", והוסיפו עוד ערימת קללות ברמה הכי נמוכה שיש, שאפילו אני הרגשתי מבוכה מגועל הנפש שקיבלתי. התקרבתי קצת מסוקרן לראות מי זה הקורבן להתעללות, וחשבתי שאני חוטף התקף לב ושבץ מוחי במכה אחת.
לא היה לי ספק שהאיש היושב שפוף על הספסל בשדרה הוא ברל'ה הנהג, שבחישוב מהיר הערכתי שהוא אמור להיות בן 85, אולי 90. תפסתי את אחד הנערים המשתוללים, שהיה קצת מרוחק מחבריו, ושאלתי אותו למה הם מתעללים בזקן הזה, שיושב עם עצמו כפוף, שקט וסופג את כל העלבונות ללא תגובה.
הנער, שהיה אולי בן 13–14, הגיב בדיבור קצר ומלוכלך: "הבן זונה הזקן הזה מבקש מילדים שיישבו עליו ואז הוא מלטף אותם ואומר להם 'מותק וחמוד שלי' וכל מיני דברים כאלה. הוא אשכרה מניאק בן זונה".
בדקה התשעים עצרתי את עצמי לא להכניס לנער סטירה ולסתום לו את הג'ורה. הרגשתי סחרחורת ועשיתי חישוב מהיר איך אני מגיב בלי להסתבך בצרות. בהחלטה מהירה התיישבתי ליד ברל'ה הקשיש וגירשתי את הנערים תוך כדי איום שאם הם לא מתחפפים, אני קורע להם את הצורה.
הבטתי מטווח אפס על ברל'ה המכונס בעצמו, לבוש מעיל ישן ומלוכלך, פניו חרושים קמטים, על לחייו צמח זקן פראי, פיו מכווץ כמו פיהם של זקנים רבים שאין להם כסף לסדר תותבות. ידיו של ברל'ה היו מונחות על ברכיו, בין הברכיים ניצב מקל הליכה ישן, מה שכונה פעם "מקל סבא". המקל רעד לקצב רעידות רגליו של ברל'ה, שבמבט נוסף ראיתי שגם ידיו רועדות, והנחתי שהוא סובל מפרקינסון.
"תודה", הוא פלט מפיו בקול שקט. "הם ילדים טובים, לא נורא, אל תצעק עליהם". ידעתי שברל'ה לא מזהה אותי, הן כי חלפו עשרות שנים מאז ראיתיו לאחרונה והן כי עיניו היו עמומות לחלוטין, והנחתי שראייתו לקויה. כאן המקום לציין שבשנות ה־40 וה־50 השם ברל'ה היה נפוץ מאוד. כל מי שהגיע מאירופה ושמו לא עוברת מהשם המקורי, היה ממשיך להיקרא ברל'ה. ברל'ה היה גם השם שהודבק לחלזונות, שהיו שוהים באלפיהם על שיחים קוצניים, סביונים, עצים וצמחים אחרים, שמילאו את תל אביב של אותם ימים.
המפגש הראשון שלי עם ברל'ה הנהג היה כשהייתי ילד תפרן, ומדי פעם הייתי גונב בייגלה מהקיוסק של פרנץ בקולנוע "ארמון דוד". הקיוסק של פרנץ היה דו–פרצופי. היה לו דלפק אחד שהיה פתוח לכיוון אולם ההמתנה של הקולנוע, והדלפק השני היה לרחוב דיזנגוף. ליד הדלפק הזה הייתי בהמתנה, וכשפרנץ הקשיש היה מסובב את גבו ומוכר למישהו באולם, הייתי מוריד בייגלה מהמקל שניצב כתורן ועליו היו הבייגלה מושחלים, ונמלט.
כשעשיתי זאת בפעם האחרונה לפתה אותי יד חזקה בצוואר ולא אפשרה לי לברוח. מזווית העין ראיתי דמות גבוהת קומה, שעל ראשה קסקט ופניה שזופים וחרושים קמטים. האיש אמר לי בקול תקיף: "תחזיר את הבייגלה ותבקש סליחה".
בחוצפה האופיינית לי באותם ימים עניתי לו: "לא רוצה, מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות?". "אני ברל'ה", הוא ענה לי. "אני נהג משאית שעובד קשה מאוד בהובלת בלוקים. פרנץ הוא קרוב משפחה שלי, והוא עובד קשה מאוד כדי להתפרנס, ועכשיו תחזיר את הבייגלה או בעצם אתה יודע מה? עזוב, אני אשלם לו עבור הבייגלה ואתה תהיה חייב לי את הכסף".
ברל'ה קרא לפרנץ ושילם לו עבור הבייגלה. הפנים של פרנץ האדימו מכעס כשהבין מה הקטע: "חוליגן, בנדיט. עוד פעם אני אתפוס אותך, אני אשבור לך את הידיים והרגליים, פשקרב חולירע".
ברל'ה אמר לי לצעוד איתו כמה עשרות מטרים, ואז בכניסה לאחד הבניינים חייך ובקול רך הציע לי לעלות איתו הביתה. "אשתי סוניה עושה אוכל מצוין, בוא תאכל משהו ותיהנה", הוא אמר.
פחדתי לעלות ופחדתי לא לעלות. בסוף החלטתי לעלות, כי כבר אז, כרעב כרוני, פיתוי של אוכל משובח עורר בי סקרנות. הדירה של ברל'ה הייתה צנועה, סלון מטופח עם ציורי ילדים דומעים שנמכרו באותם ימים בתחנה המרכזית, כורסאות ישנות עם ריפוד צבעוני, רדיו עתיק גדול ממדים ושולחן אוכל גדול.
סוניה הביטה בי במבט מלא טוב לב, והפנתה מבטה לברל'ה כמו שואלת מאיפה הקרצת את התכשיט הזה. "הילד רעב וגנב מפרנץ בייגלה", אמר לה. "אז הזמנתי אותו לאכול משהו מהמטבח שלך".
לא כל כך הבנתי את השמחה שקפצה על הגברת החביבה כשהגישה לי קדרה מלאה אוכל ריחני שלא הכרתי, הוסיפה שתי פרוסות עבות של לחם טרי, מזגה לי ממכשיר הסיפון כוס סודה עם פטל, מה שקראנו לו אז גזוז.
טרפתי וקלטתי שברל'ה וסוניה מביטים בי ומחייכים חיוך מלא אושר. אחרי זה סוניה הגישה לי פודינג צבעוני טעים לאללה, והרגשתי שאני מתפוצץ. ברל'ה הביט בי במבט חם ואמר: "בימים שאין לך מה לעשות אני אקח אותך במשאית שלי, תעמיס קצת בלוקים, תראה מה זה לעבוד קשה ולהרוויח בכבוד. לגנוב כל חמור יכול, לעבוד קשה זה כבר סיפור אחר".
הייתי מבולבל, הודיתי להם על האוכל. "אני צריך ללכת הביתה, ידאגו לי", אמרתי בקול קצת רועד, והבטחתי שבשבוע הבא מתחיל החופש הגדול ואוכל לבוא לעבוד קצת. סוניה נישקה אותי על המצח בחום, ברל'ה טפח לי על השכם, נפרדנו.
שלוש פעמים יצאתי עם ברל'ה לעבוד בבלוקים. סחבתי בלוק–בלוק בעוד ברל'ה היה סוחב בידיו החסונות רביעיות ומעמיס אותן בקלילות על המשאית. הייתי יושב איתו בקבינה של המשאית הענתיקה שלו, והיינו נוסעים לאתרי בנייה ובחזרה לבית החרושת של הבלוקים. באחת הנסיעות סיפר לי ברל'ה שמאז שסוניה חולה מאוד, הוא עובד פחות ונמצא הרבה לצדה. לשאלה איזה מחלה יש לה לא השיב.
הילדים בשכונה קינאו בי, כי ברל'ה נתן לי כסף עבור העבודה. הם היו מתים לעבוד בחופש הגדול. ההורים שלי לא האמינו שאני עובד, אבל שמחו לפגוש את ברל'ה, שהביא אותי יום אחד עם המשאית עד לפתח הבית. הם ירדו להכיר אותו, והיו מה זה מאושרים מהשינוי שחל בפרחח שלהם.
הוריי שלחו אותי לאיזו קייטנה של ילדי עובדים למשך שבועיים, ואני הבטחתי לברל'ה וסוניה שאבוא לבקר. אחרי הקייטנה באתי פעמיים או שלוש וצלצלתי בפעמון, אבל הם לא ענו. קירבתי את האוזן אל הדלת ולא נשמע כל רעש. ירדתי למטה והבטתי לכיוון הקומה שלהם. הכל היה סגור ומסוגר.
הלכתי לפרנץ קצת מפוחד, אולי הוא יכסח אותי בגלל הבייגלה הגנוב. פרנץ היה עסוק עם לקוח. "שלום, אדון פרנץ", אמרתי בקול רועד. "באתי לשאול מה עם ברל'ה וסוניה. הם לא בבית. ולבקש סליחה על הבייגלה".
פרנץ הקשיש הביט בי ודמעות נקוו בעיניו: "סוניה נפטרה ממחלה קשה. היא באה לארץ ממחנה ריכוז אצל ד"ר מנגלה, יימח שמו ושם זכרו, היא עברה דברים קשים. את ברל'ה לקחו אחרי זה לבית חולים למשוגנעס (משוגעים).
הוא הפסיק לדבר ולאכול, אז שמו אותו שם, אולי יבריא. תשמע אינגעלע (ילד), מאך מיר א טויבע (תעשה לי טובה), אני הולך לבית שימוש, תשמור כמה רגעים על הקיוסק". הוא לא חיכה לתשובה שלי ויצא לכיוון המשתנה שבתוך אולם ההמתנה של הקולנוע.
הרגשתי גאווה על כך שאני שומר על הקיוסק ושפרנץ הזקן נותן בי אמון. מאז, כשהייתי בא לקיוסק, הוא היה נותן לי בייגלה, ופלה וגזוז חינם, והיה אומר שזה בשביל השמירה על הקיוסק כשהוא הולך להשתין. יום אחד, כשהיה גשם נורא ואני עמדתי בחזית הקיוסק, אמר לי פרנץ בקול ממתיק סוד: "תשמע אינגעלע, סוניה וברל'ה מאוד אהבו אותך.
כשהיא הייתה במחנה, היא עברה ניתוח, שגרם לה הרבה צרות והיא לא הייתה יכולה להביא ילדים", פרנץ הביט עליי בעיניים דומעות. "הם תמיד הזמינו ילדים לאכול, והיו קונים סתם מתנות לילדים כדי שיהיה להם למי לתת נשיקה וללטף את השיער. זהו". פרנץ נפטר בערך אחרי שהייתה לי בר מצווה, באתי לקיוסק וראיתי מודעת אבל. לא הייתי ילד בכיין, אבל בכיתי עליו ועל סוניה ועל ברל'ה הנהג.
הזיכרונות גרמו לי לדמוע. ליטפתי את הראש של ברל'ה, שישב על הספסל. "זה אני, נתן, הילד מהבייגלה והקיוסק של פרנץ, זוכר?". העיניים שלו היו מזוגגות לחלוטין, נראה לי שהוא לא ראה אותי ולא שמע אותי, קמתי והלכתי הרוס. כשחלפתי על פני קבוצת הפרחחים אמרתי להם: "אם אני אתפוס מישהו מציק לזקן, אני אקרע לו את הצורה". כשהתרחקתי קצת הם צעקו לכיוון שלי "עוד מניאק זקן שמזיין ילדים".