כשגלנט אומר "הפסקת האש היא חריצת גורלם של החטופים לשנים ארוכות בשבי חמאס. רק מעמדת כוח ניתן לשחרר אותם", הוא קורץ לבייס של הליכוד, אך בפועל הוא תומך בצה"ל, איזנקוט, גנץ וביידן: צמצום לחימה בעזה, היערכות לטיפול קטלני במקרה של הפרת הפסקת האש, שחרור חטופים ואסירים והכנת השטח לקראת כניסת הרשות לרצועה עם כוחות אחרים.
מקושש מנדטים ותיק: ליברמן מוכר לבוחריו "אני מאמין" דמיוני | רן אדליסט
מגזר השנאה: כך האספסוף הגזעני מנהל מלחמה נגד ערביי ישראל | רן אדליסט
במילים אחרות, אלה הן ההכנות בפועל ל'יום שאחרי'. צה"ל מבצע אותן עצמאית ומצפצף על ההתנגדות של נתניהו, אמסלם, בן גביר וסמוטריץ' וטעמיהם עימם (כולל סער שמכין עצמו לחבירה לקיצונים). היום שאחרי מקרב הן את התהליך המדיני והן את קיצה של הממשלה.
מעשית, צה"ל מנהל קמפיין קטלני לחיסול כוחו של חמאס בגדה כדי לחזק את הרשות הפלשתינית, או בלשונו של גלנט: "רשות פלשתינית חזקה היא אינטרס ביטחוני ישראלי". בכך הוציא גלנט את הממשלה כסיכון ביטחוני ישראלי. בינתיים העין של כולם על הכדור - האם, מתי וכיצד יגיע צה"ל למכה משמעותית בחמאס. כולם רוצים בכך. לא רק הימין שלא יודע לחתוך הפסדים אלא גם השמאל שנקלע למציאות נוראה שמחייבת החלטות נוראות.
הנעלם הגדול הוא האם בצה"ל יודעים עד כמה הציידים קרובים לשועל, מה קורה בשיחות שאינן מתפרסמות וכיצד משקללים פגיעה בהנהגה עם שמירה על חיי החטופים. צה"ל מפזר רמזים שהוא ממש קרוב, אבל כדי לקבל צ'ק פתוח מהציבור, על הרמטכ"ל לומר משהו ברור יותר - האם ניתן בשלב הקרבה המתקדמת לסינוואר לנהל מו"מ סביר על שחרור החטופים בלא לסכן אותם.
הרמטכ"ל אמר ש"הזמן דוחק לשחרור החטופים ועלינו להמשיך לפעול כדי להביא תוצאות". הג'וב שלו (בין השאר) הוא לנהל אישית את הדיאלוג מול הציבור, משום שהקבינט איננו רלוונטי. גם אם לדודי אמסלם יש הערות מחכימות (כך סיפר נתניהו), ואין לי ספק שדודי שלנו עצמו לא ידע שהוא כזה.
ההחלטה להימנע מהחלטות היא לגמרי של נתניהו שחושש מלקחת אחריות על צעד כלשהו, או מחשש לקריסת ממשלתו או מחשש שיסכים עם מהלכי הצבא והם ייכשלו - זאת במובן של חיסול תשתית חמאסית ו/או הריגת חטופים. במקום להחליט הוא מספק הצהרות רהב, צילומי יח"צ עם חיילים וארגז תרופות עבור החטופים ששוגר הישר מחדר ישיבות מלווה בליטוף חיבה.
אוי, כמה שזה נלעג, אוי ואבוי כמה שזה מסוכן כשהדחיינות גובה את מחירה בדם. אז בלינקן עבר כאן עוד פעם. נדמה שהאיש הזה מסיים יום עבודה במשרדו בסטייט דיפרטמנט, טס לישראל, שם על השולחן את מתווה ביידן לקיצור מחירי הדם וההרס לקראת תהליך מדיני (שתי מדינות) וחוזר לוושינגטון. כרגיל. וכרגיל נתניהו מתפתל בין אותן סיסמאות ותמיד חוזר לאזור הנוחות שלו, דחיינות אינסופית, וממתין, כמו כולנו, לתוצאות ימי הלחימה הבאים.
יש תמונת ניצחון? הוא במרכז. אין? זה הצבא אשם. ההערות המחכימות של אמסלם וסטרוק על מחדלי הצבא סוללות את נתיב המילוט של נתניהו. מואה? מואה פתאום?
