השאלה: למה דווקא יאיר גולן? התשובה היא שהוא מתאים לכל דמוקרט ליברל עתיק מהזן שלי ולמתפכחי הדור הצעיר שאמורים לנחות באזורי החיוג של העבודה ז"ל, מרצ חבל"ז ועדיין לא נחתו בברלין.
"כמויות מספיקות של אורניום": האו"ם מודה - איראן דוהרת לעבר נשק גרעיני
לקראת מלחמת עולם? נאט"ו הכריזה על תרגיל צבאי בהיקף עצום
גולן סיים מסלול גנרלי גנרי שהביא אותו כמטחווי דילוג קליל לרמטכ"לות, ואז, כסגן רמטכ"ל, לך תבין איזה שד נכנס בו כשבטקס צה"לי רשמי (לא פליטת פה) התריע על מציאות ישראלית בדומה למצבה של הרפובליקה הוויימארית בגרמניה לפני עליית הנאציזם – ופוף! המועמד הבטוח סוכל ותוסכל.
גולן המתין עד שחלקים גדלים והולכים בחברה הישראלית הבינו במה מדובר, והצטרף למרצ, שקיבלו גנרל משלהם בזרועות פתוחות, ואפילו שריינו לו בסיבוב הקודם מקום בכנסת. כשהתמודד על מנהיגות מרצ, נתקל בקיר העסקני ופרש.
כשהחל את המרוץ הנוכחי, חשב על מפלגה משלו עם מקדם פוליטי ענק בצורת מבצע אישי מרהיב של חילוץ מהסרטים בטבח העוטף. סקר ריצה עצמאית ללא מרצ והעבודה (שבוצע עבור "מעריב") ניבא לו 5 מנדטים. בסקרי ערוצי הטלוויזיה, שכוללים את מרצ והעבודה בראשותו, הוא מגרד 10 מנדטים פלוס.
מעשית, גם לגולן וגם למצביעי מרצ והעבודה אין ברירה אלא ללכת יחד. "אין לי שום כוונה לרוץ לבד ללא אנשי העבודה ומרצ", הוא אומר. "חיוני ללכד את כל הכוחות יחדיו, והדיון היחידי הראוי הוא מה יביא את האיחוד באופן המהיר ביותר והטוב ביותר".
בשלב זה גולן מזהה "שתי חלופות ריאליות. הראשונה, הקמת מסגרת גג שתביא לתוכה את כולם, ורצוי אחרי הסכמות מקדימות. השנייה, הובלת מפלגת העבודה וקריאה לאנשי מרצ ואחרים להצטרף". מדובר בקרבות התשה פנים אל פנים של כל המעורבים, ורק הידיעה שזה הפתרון היחיד תשאיר את השמאל־מרכז (בטח מרכז, הגם שאיש לא יודע מה זה) הישראלי בחיים.
הרעיון הבסיסי: למנוע ויימאריזציה של מדינת ישראל. המשמעות היא מאבק נחוש בקיצונים, והמטרה הפוליטית היא מפלגה בעלת עקרונות ליברליים, ביטחון מעל לכל ופתרון מדיני שבבסיסו הסדר בין ישראל והפלסטינים. הבסיס האלקטורלי שלה הוא אכן מצביעי מרצ והעבודה, והמאמץ הוא להעביר אליה מצביעי מרכז־שמאל שמחפשים פרצוף חדש ומפלגה חדשה. אומנם לא מהניילונים, אבל ללא קופות שרצים מהלכות.
גולן הוא בכיר הגנרלים החדשים (סגן רמטכ"ל) שמכוונים היום לעמדות השפעה בפוליטיקה. מדברים על ישראל זיו ונעם תיבון, גם הם גיבורי־על שהסתערו (יותר נכון, חמקו בשכל ובהעזה) מול הדמון הרצחני בעוטף והצילו נפשות תועות.
להבדיל מאילו שהנוכחות הטלוויזיונית היא המנוף שאמור להרים אותם, גולן חרש וחורש את המדינה. להבדיל ממרב מיכאלי, שהרימה גבות ושמטה לסתות כאשר שעטה לראשות הממשלה מבניין קורס, גולן שומר על שפיות. כפוליטיקאי הוא עדיין קופסה בלתי מפוענחת.
בהנחה די סבירה שאין לו במרתף שדים קטלניים, ניתן לומר שהשמאל־מרכז הישראלי מצא מנהיג מציאותי ומפלגה שאמורה לתת פייט למפלגת הכנף הימנית של גדעון סער, איילת שקד, מתן כהנא ונפתלי בנט.
קנאי הלכה מתנחלית כולם, פוליטיקאים ימנים בעלי אגרוף ברזל שלבשו כפפות משי ליברליות כדי ליצור חוליה מקשרת כוזבת בין ליברלים אמיתיים לקנאים אמיתיים. "בנט בגוש שלי?", תהה פעם גולן, "הוא לא היה ולא יהיה בגוש שלי. הוא איש ימין קיצוני שתומך בסיפוח… זה מגוחך".
להיכנס לקוראלס
המבחן הגדול של גולן ושל השמאל־מרכז בישראל הוא לא היום שאחרי הקרבות שמתחוללים בימים האלה ממש. היום הזה יקבע אם וכיצד נגיע להסדר, אלים או מדיני ברצועה, בגדה ובצפון. אחרי היום הזה יתכנס הצבא מאחורי הגבולות ותתחולל רעידת אדמה חברתית. ראשים ייערפו פוליטית וציבורית, ובסופו של היום הזה אמור הסנטימנט הציבורי הזועם להרים גל מחאה שיכריח את הממשלה ללכת לבחירות. הלוואי.
שם, ביום שאחרי היום שאחרי, ייגזר גורלה של מדינת ישראל. או מדינת ימין דתית, או דמוקרטיה ליברלית. בדרך מהבהב אותו פנטוז על שלב ביניים של דמוקרטיה ליברלית יהודית שמתחשבת ומתחשבנת עם כל מגזר בנפרד על פי כוחו הפוליטי. אלא שללא הפרדת הדת מהמדינה, גיוס לכל, חוקה אזרחית ומערכת חקיקה ומשפט אמינה, המשמעות של התרכובת הזו היא סיבוב אלים נוסף של הערבוביה הכאוטית המוכרת. ראו ממשלת השינוי וגו'.
"היום שאחרי" הראשון הוא עניינם של הפוליטיקאים והגנרלים. "היום שאחרי" השני הוא עניינם של כל אזרחי המדינה. אם הסנטימנט הציבורי הזועם ילווה בהבנה שדמוקרטיה ליברלית תקום עכשיו או לעולם לא, אזי בחירות הן הפתרון המעשי היחיד והדחוף.
החשש המיידי הוא שהמכה שהקואליציה עשויה לחטוף תוביל את חבריה לדחיית ו/או זיוף הבחירות. דונלד טראמפ הוא מודל המנהיגות שאליו הם שואפים (נשלט על ידי האוונגליסטים). הוא נכשל בניסיון לזייף את הבחירות ב־2020 ומנסה לחזור לבית הלבן ב־2024 בעזרת בייס עיוור ואלים ונוצרים משיחיים, בדומה למה שבנימין נתניהו והקואליציה רוצים לשחזר גם כאן.
קשה להמעיט בגודל האסון האישי והמפלגתי שיומט על הממשלה הנוכחית אם היא תובס בבחירות. זה לא רק ביבי, זו חבורת בוזזים, עבריינים נמלטים ומאמינים בציווי האלוקי, שעלולה לבצע כל מעשה שלא ייעשה כדי להישאר בשלטון.
האכזבה מאלוהים אחרי ההינתקות מגוש קטיף גרמה אז להלם ולחשש מהתנערות בדומה למה שחוו מאמיני שבתאי צבי. מה שהציל אותם היה התפנית שביצעו רבני ועסקני המתנחלים. הם ניקזו בזריזות את התסכול והשבר האמוני לעבר בגידת הפוליטיקאים, הצבא והשמאל, כפי שזה קורה בימים האלה ממש כהכנה לקראת הבחירות הבאות.
החשש הגדול לקראת קמפיין המחאה ביום שאחרי הוא שישראלים רבים יתחפרו בהתרסה נגד "כל הפוליטיקאים" וידירו את רגליהם מהקלפי, או יצביעו ברגליים ויעזבו בהמוניהם את המדינה ש"שברה חוזה עם אזרחיה".
הרעיון להישאר כאן עם תערובת מבעיתה של חרד"לים מוכי ירח, ש"סניקים תאבי נקמת דורות וחרדים שמקדשים את השטייטל, אמור להזעיק לרחובות כל חפצי חיים נורמליים.
אם לרדת לקרקע המציאות, בשום מקרה לא תוקם בקרוב בישראל ממשלת שמאל־מרכז. זו שתוקם גם לא תהיה ממשלת ימין על מלא. גם בניכוי ימין מטורף ומשיחי יהיה שם ימין קנאי לא פחות, אך מנומס יותר.
הסיכוי: ברמת האינטרס הלאומי עשוי הימין המנומס להסכים ל"הידברות" עם הפלסטינים, שהיא הכניסה לקוראלס שבסופו נגיע להסדר מדיני. כך שאולי דווקא הנימוס מימין עשוי להיות חמורו של המשיח משמאל.
בנט ושות' סבורים שגם אם בני גנץ ויאיר לפיד קונים את צעדי הפתיחה שדורש ג'ו ביידן, הם ימזמזו אותם בסגנון ביבי. ורק להזכירנו: מנחם בגין, שהיה הנשמה של ארץ ישראל השלמה, סיים חסר נשימה בסנטימטר האחרון בסיני.