השבוע הזה לימד אותנו שיעור שתמיד רצינו לברוח ממנו. ישראל צועדת בבטחה לרגע שבו היא תהיה חייבת לבוא בהסדר קבע עם עזה. זה יהיה הסדר כניעה, כי הוא ייכפה עליה. לא מידי האומות, אלא בכוח המציאות.
"כמויות מספיקות של אורניום": האו"ם מודה - איראן דוהרת לעבר נשק גרעיני
גלנט: "עלינו להיות מוכנים להתדרדרות המצב הביטחוני בצפון"
עזה תשקע לתוך תהום, והטרגדיות האנושיות שייצאו ממנה יביישו אותנו. המלחמות יהיו תכופות יותר, כי גם בחמאס יגיעו למצב של אין ברירה. תושבי העוטף ינטשו, ומי שיישאר, שוועתו תעלה ירושלימה, מה שלא קרה עד היום. הצורך הביטחוני של ישראל להגן על עצמה, שמצדיק את הסגר, יחוויר אל מול התמונות.
את הדברים הללו לא כתבתי בימים האחרונים, אלא כאן לפני כשנתיים וחצי. באותו שבוע, אחד משלהי חודש אוגוסט 2021, שוב נורו רקטות לעבר יישובי העוטף. הסכם הדולרים היה בתוקף, ולמרות זאת הבעירו החמאסניקים את הגדר. חשבתי לכתוב דברי אזהרה וקריאה לפעולה.
לכולם היו ברורים ממדי הצרה ששמה עזה, אבל איש לא חשב שהיא עלולה להידרדר עוד יותר. הייתי פסימי בנוגע לעתיד להתרחש, והבנתי כי הפתרון וכמויות האש העצומות שאנו משליכים שם מיצו את עצמם, כי האויב הוא כמו סטייק – הוא למד לספוג מכות ללא סוף.
בדיעבד מתבהרים לא רק ממדי הטרגדיה שקרתה לנו באותה שבת אלא גם היקף המידע המקדים שסיפק חמאס על תוכניותיו. רבים כועסים על הצבא על שלא ידע לתרגם את הסימנים להתרעת מלחמה. אכן, הוא לא ידע. אבל לא היה צורך בצבא.
הסימנים וההודעות של חמאס היו גלויים לגמרי. הם חזרו ואמרו לנו כי בכוונתם לפעול. אפשר לומר כי אפילו צעקו לתוך אוזנינו. הבעיה לא הייתה בראש, כלומר בניתוח המידע אצלנו, אלא באוזן. היינו חירשים מרצון.
ב־14 בדצמבר 2022 ציינה תנועת חמאס מלאת 35 שנה להיווסדה. לפסטיבל שנערך במרכז העיר עזה נקבצו ובאו אלפים. את הנאום המרכזי נשא מנהיג הרצועה יחיא סנוואר. העיתוי לא היה סתמי. בבחירות בישראל ניצחה הליכוד שוב, ובאותם ימים בדיוק הלכה והתרקמה ממשלת ישראל ה־37.
איתמר בן גביר הוא השר לביטחון לאומי, ובצלאל סמוטריץ' שר אוצר עם סמכויות ביטחוניות, ושניהם יחד חברים בקבינט המדיני־ביטחוני. עבור חלק מהישראלים, סמוטריץ' ובן גביר הם כלים בידי נתניהו לייצב את הקואליציה בראשותו, אבל ברמאללה ובעזה קיבלו את הרכב הממשלה בחרדה.
הם עוקבים אחר השניים האלה וחסידיהם, ותופסים אותם כדמויות רציניות ונחושות. לימים, באותו ראיון שנתן לערוץ אל־מיאדין, ירמוז בכיר חמאס סאלח אל־עארורי, כי השניים הללו מובילים את נתניהו באפו, ולא להפך. זו לא הייתה השמצה כלפי נתניהו, אלא תיאור של תחושות אמיתיות בקרב הפלסטינים.
סנוואר הזכיר בנאומו כי בישראל עלתה ממשלת ימין קיצוני פשיסטי, ועל כן צפויות לפלסטינים בשנה זו התמודדויות. "אינני אומר ססמאות או מילים נבובות", הוא הבהיר.
את נאומו הוא סיים במילים הללו: "נבוא אליכם בעזרת האל במבול סוער, נבוא אליכם בטילים רבים מספור, נבוא אליכם במבול חיילים רבים, נבוא אליכם במיליוני בני אומתנו, גלים גלים". ב־7 באוקטובר בבוקר, שעה אחרי פתיחת המבצע, הודיע מוחמד דף על השם שבחרה הזרוע הצבאית למתקפה – "מבול אל־אקצא".
ההזדמנות האחרונה
לאורך 2023 השמיעו דוברים שונים מטעם חמאס מסרים דומים. מצד אחד תלונה על ידה הקשה של ממשלת ישראל בכל נקודות החיכוך עם הפלסטינים, ומצד שני איום לפעול.
ואכן נקודות החיכוך היו רבות, ובכולן הפעילה ישראל כוח רב. בשכם ובג'נין, בהר הבית, בסגר על עזה ואפילו בבתי הכלא. המתיחות גאתה. ב־10 בספטמבר 2023 פרסמה חמאס הודעה פומבית על תרגיל שיתקיים יומיים אחר כך ברצועה. התרגיל, כך אמרו, יכלול חדירה ליישובים.
חודש וחצי לפני השבת השחורה, ב־25 באוגוסט, העניק מספר שתיים בחמאס, סאלח אל־עארורי, את הראיון המפורסם ההוא לערוץ אל־מיאדין. עארורי חלק בשנים האחרונות את זמנו בין ביירות לדוחא, ונחשב למפקד הגדה המערבית בזרוע הצבאית של חמאס.
הוא ההוגה של אסטרטגיית ההבערה של הגדה המערבית, שהגיעה לשיאה בשנתיים האחרונות. בראיון הסביר עארורי באריכות כיצד תופסת חמאס בימים אלה את היחסים עם ישראל. הוא נתן משקל רב למפלגתם של סמוטריץ' ובן גביר, וסימן אותם כנותני הטון בפוליטיקה הישראלית וכמי שנתמכים בידי ציבור רחב.
הוא שיבח את המפגע הבודד ואת החמושים בג'נין ובשכם, ואמר כי אם פעילותם תתגבר, יהיה זה רווח והצלה. פלסטין, הוסיף עארורי, עומדת בפני אובדן בהובלת הממשלה הנוכחית בישראל. הוא התנדב להסביר מדוע. בכל תחום שבו קיים חיכוך, ישראל מכבידה את ידה עד למקסימום. דם יהודי נשפך, ודם פלסטיני נשפך עוד יותר.
עארורי ציטט סעיפים מתוכניתו של סמוטריץ' להכרעת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו מסמך הגותי מפורט שאותו פרסם שר האוצר ב־2017. מעטים בישראל מכירים את המצע הזה, אבל בחמאס קראו אותו בעיון רב, ואף ראו כיצד מצליחים סמוטריץ' וחבריו לנוע בהדרגה לעבר היעד.
המדינה היהודית, אמר סמוטריץ', תתפרס מהים לנהר. הפלסטינים יהיו בה תושבים ולא אזרחים. בתום שנים של הוכחת נאמנות, יורשו מעטים מהם לקבל אזרחות, בדומה לדרוזים במדינת ישראל. המדינה תקים מנגנון לעידוד עזיבה לכל פלסטיני שירצה בכך, מרצונו בלבד וללא כפייה. יש להראות לעולם כי אנו נחושים, קבע סמוטריץ', ואחת הדרכים לכך היא האצת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
"העמידו אותנו בפני מבחן סופי וקצר מועד", אמר עארורי באותו ראיון, "שנתיים, אולי שלוש לכל היותר – הסיפור הזה נגמר. אם לא נתמודד עם ההתנחלות כעת, כשמספרם 850 אלף בגדה המערבית, בעוד שנתיים הם יהיו שני מיליון. נצטרך להיאבק בהם אחרי שהם השתלטו על ירושלים והשתלטו על מסגד אל־אקצא".
המראיין הפסיק אותו ושאל: אתה מדבר על עימות קרוב? ועארורי ענה: "עלינו להיאבק בהם מעכשיו". בהמשך הוא גילה כי הפלגים מתכננים מלחמה כוללת, אבל לא מדברים עליה בגלוי אלא בחדרי חדרים.
ארבעה וחצי חודשים אחרי אותו ראיון, ב־2 בינואר, נאסף עארורי אל אבותיו. שני טילים ישראליים נורו לעבר הדירה שבה התכנס ביחד עם אנשיו בדרום ביירות.
אם יש לקח ראשון, בסיסי, שעלינו ללמוד כדי שלא יחזרו האסונות הללו ביתר שאת, הוא להקשיב לאויבינו. לא רק מודיעינית, אלא בעיקר פומבית. הנושא הבוער ביותר אצלנו, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, זה שקובע סדר יום, נדחק אל קרן זווית. במשך שנים הוא לא נכח באף מערכת בחירות, לא בשיח הציבורי ולא בסדר היום המדיני של ממשלות ישראל. אז מה אם המסרים קשים? זה פיקוח נפש.
את המאמר ההוא, מ־27 באוגוסט 2021, חתמתי כך: "עזה דורשת חשיבה בגדול. הרבה יותר גדול מהסכמי דולרים או היערכויות טקטיות בגדר. קשה מאוד לקבל החלטות סבוכות, בלתי פופולריות, אבל אם לא נקבלן, המחיר עלול להיות כבד יותר".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]