אני לא יודעת כבר מה להגיד לכם. אני בטוחה שגם לכם נמאס לדבר שוב ושוב על המצב, להביע דעה בכל מקום אפשרי ולהתבטא על כל קשת רגשותיכם, ובאותה נשימה לחוש כל כך חסרי אונים. לא עובר יום שאני לא שומעת את החבר'ה בקיוסק מתחת לבית שלי מדברים על מה צריך הצבא לעשות, על מה אנחנו נעשה, על מה קורה עם הצפון ועל מה יהיה עם הפיגועים, והשעה רק 7:30 בבוקר.
האיש עם הקפה והסיגריה שעומד שם בכל בוקר, מעשן ומוריד אספרסו לפני שהוא הולך לעבודה, פשוט טרוד כל כך בנושא שהוא לא יכול להתאפק. שוטח את משנתו בפני המוכר המנומנם שמקשיב, כי אין לו ברירה אחרת. אני תמיד עוברת שם בשלב שיא של השיחה, קתרזיס בוויכוח שבו שני אנשים עם שתי דעות מנוגדות מבינים שכל מה שהם יגידו לא ישנה. יש דברים שצריך לשחרר לרוח הגדולה, ולתת להם פשוט להיות.
אני מחייכת כשאני שומעת באוזן אחת את השיחות הללו. לא כי הנושא מצחיק אותי, אלא כי התעייפתי מלטחון מים. לנסות להסביר לאנשים למה אני חושבת אחרת מהם. בכלל, התעייפתי מדעות. אני חושבת שאיבדתי לאחרונה את היכולת שלי להקשיב. אני מניחה שהשלב הגרוע ביותר במלחמה הוא לקבל את המצב כמו שהוא, אבל לפעמים זה מה שהנפש מאפשרת וזה מה יש.
“מה נשמע?", שואלת אותי החבורה של הקיוסק, ואני עונה שבסדר. הם קיבלו אותי יפה בשכונה החדשה, אפילו סיפרתי להם שעף לי על הבית טיל. “אתה רואה את זאת?", אמר המוכר לאיש עם הדעות, “תשאל אותה למה צריך לשטח את עזה".
“לא אמרתי את זה", אני ישר קופצת ואז מצטערת שהגבתי. הוא מתעקש שאענה לו מה שלומי. היום אני מקפידה לא להתנצל אחרי שאני עונה שהכל בסדר, כי גם לי נמאס להוסיף “בהתחשב במצב".
נמאס לי שכל שיחה עם מישהו זר או מוכר שמתחילה ב"מה נשמע?" ממשיכה לתגובה הפבלובית “בהתחשב במצב אני בסדר". אני בסדר. לא כי המצב בסדר, אלא כי מגיע לי להיות בסדר, ואני לא מתביישת בכך. אנשים קצת מפחדים לספר שהם בסדר, לא כי הם באמת בסדר, אלא משום שהם בעיקר מנסים לשכנע את עצמם שבמקום שבו אין שליטה על הסיטואציה החיצונית, כדאי שתעבוד על הנפש שלך ותסביר לה שיהיה בסדר. אין ברירה אחרת.
אבל על כל “בסדר" כזה שמישהו או מישהי אומרת לאחר, מגיע גל שלם של התנצלויות. זה אף פעם לא מסתכם ב"הכל טוב". גם אם טוב, וזה בסדר שטוב. מי אמר שכל הזמן צריך להיות רע, אפילו שאנחנו במלחמה. אני מבינה את ההתנצלות ואת תחושת האשמה לנוכח המצב. זה היה חמור יותר בהתחלה, אבל קורה גם היום. כל כך הרבה אנשים מכירים אנשים שקרה להם, שהיו קרובים למשהו. אף פעם אי אפשר לדעת מי האדם שעומד מולך ומה הוא עבר.
חוץ מזה, יש 136 ישראלים שלא נמצאים כאן, אזרחים שהופקרו פעמיים. פעם אחת כשהם נשלפו מהמיטות שלהם על ידי טרוריסטים, ובפעם השנייה כשאף אחד לא באמת עושה שום מאמץ לשחרר אותם. אז איך אפשר לומר שהכל בסדר כשיש המון אנשים שינצרו בתוך הנפש שלהם, כל עוד היא תצעד על פני כדור הארץ, את הבגידה הגדולה של המדינה שאמורה לשמור על ביטחון אזרחיה?
בינתיים הנפש האנושית הסתגלנית למצב המתמשך משדרת אותות של שגרה, לא השגרה של 6 באוקטובר, כמו שאוהבים לומר, אלא כזו שאפשר להיות בה בסדר בהתחשב במצב. יש הצגות, יש מסעדות, יש בתי קפה ויש ברים. יש הופעות, ויש מוזיקה, ויש חיים שמתנקזים באופן מוזר בשטח קטן יותר של מדינה. לפעמים אני לרגע שוכחת את העובדה המצערת הזו ושואלת את עצמי איך זה שיש כל כך הרבה אנשים בחוץ ביום שבת, ואז אני נזכרת שהבסדר השגרתי הזה שלנו הוא בעצם לא נורמלי, כששני חבלי ארץ שלמים מפונים כמעט לחלוטין. כשפוגשים אותם ומחבקים אותם בשכונה שלנו, והם שואלים “מה נשמע", לפעמים לא נעים לנו להגיד להם שתכלס הכל בסדר, כי בגדול כולנו נראים בסדר אבל הם לא בבית, ואין כמו בבית.
עברו כמעט ארבעה חודשים. רבע שנה שחלף מאז הסיכומים של השנה העברית הקודמת והתקווה להתחלות חדשות ופתאום, גם שום דבר לא לגמרי ברור, מתחשק לי לתת מניפסט חיובי ליקום ולהצהיר שבנפש שלי הכל בסדר, אף על פי כן ולמרות הכל. כי זה בסדר לנסות להיות ממש בסדר אם לא ברמה הגלובלית אז לפחות ברמה האישית, גם אם המצב הוא לא בדיוק.