אתמול, למניין שאנו מונים, ציינו את ט"ו בשבט. נקודה ירוקה בלוח חגים שנעים בין אדום לשחור. החג הזה עבורי הוא כגלויה ממדינה שפויה - רגע לפני שנתמסר לחג שבו מצווה עלינו לשתות עד לא ידע מרוב שמחה על שניצלנו מרצח עם. ממנו נעבור לחג שבו כבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו (במקרה דנן, באמצעות השלכת בנינו ליאור) ומשם, אלליי - לשלושה ימים שאולי אינם מעוגנים במסורת היהודית, אבל הפכו לאבני הבניין של המסורת הישראלית: ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, ובסיומו של אותו שבוע מחניק - יום העצמאות.
פעם, לפני שנחמס בידי פוליטיקאים חמדניים, חגגנו את יום העצמאות מכל הלב, מ"תעלה המשואה" ועד לעשן המנגל, שנועד לסמן את המהפך הגדול ביותר של הציונות: הפיכת ה"פולקע" מנתח הבשר האשכנזי ביותר בעולם, לפרגית ישראלית גאה, שנחרכת (בניגוד לכל היגיון של צלייה) על המנגל, בטרם תוטבע בטחינה וחריף. מה עוד לשים לכם בפיתה?
בהשראת פסוק מספר “ויקרא" נכתב: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, ונתן העץ פריו והארץ יבולה". כן, ט"ו בשבט שלנו הוא חג תמים, אבל אפילו בתמימות שנמתחת בשיר בין המקורות למעשה הציוני העכשווי, מסתתרים שני מוטיבים מעניינים. המוטיב הראשון הוא שארץ ישראל היא מקום שיש לעלות אליו (בין שמהמדבר ובין שמהגולה, שכמוה כמדבר).
היליד אינו עורג לארצו, שהרי הוא בתוכה. לעומתו המהגר לעולם יערוג לארץ חדשה, מתוך תקווה שלא לשאול, כרחל המשוררת: “למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?". המוטיב השני הוא האמונה שהארץ ריקה. מקום לעשות בו יש מאין, להכות שורשים, לאו דווקא של אילנות: “נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים, על אדמת שדותייך הנגאלת הדגן ירנין פעמונים", כתב נתן אלתרמן, בטרם שכחו דבר מה בשמאל. חוקרים חילוניים יקשרו גם חגים בעלי משמעות דתית מובהקת לעונות השנה, לחברה חקלאית ולשרידי פולקלור פגאני. הגיוני בסך הכל עבור כל מי שאינו מאמין, כמוני.
איני מהגר, והאחרונים מבני משפחתי שנולדו בנכר, סבא אליהו קיפניס וסבתא לאה קיפניס לבית סורוקר, העפילו ארצה כילדים כבר לפני כ־120 שנה, בימי העלייה השנייה (שכתרים נקשרו בשמה, אף שרוב עוליה היו “אידיאליסטים בעל כורחם"). אולי לכן אני חש קרוב יותר אל החגים שקשורים בחומר מאשר אל הנישאים ברוח.
הוסיפו לכך רגשי נחיתות של בן עיר, בקרב מי שראו בהתיישבות העובדת את היהלום שבכתר המעשה הציוני - והנה לכם מדוע אני מתרגש דווקא בחג האילנות כמו מחגי האסיף והקציר, אלה שהמאמינים מכנים גם בשמות “סוכות" או “חג מתן תורה". ואף ששורשיי נטועים במקום הזה, הרי שגם אני מתגעגע ממש כמהגר, כי מולדת כמוה כאהבת אמת: אתה מתגעגע אליה אפילו כשהיא חבוקה בזרועותיך.
זו הסיבה שט"ו בשבט מעורר בי געגוע, בהיותו הגלויה שלי מאותה הארץ, שממש כמו אהובה אמיתית, קיימת רק בדמיוני. ארץ שבה רק נוטעים ולא עוקרים, “ארץ לעולם לא" שלי, במובן ה"פיטר־פני", וארץ לעולם־לא־רק־שלי, במובן הפוליטי. “למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה", גרסה הכותבת הגדולה ביותר (לטעמי) בשפה העברית, לאה גולדברג, והוסיפה: “השדות מבקשים ברכה, הים מבקש אמונה". מילים ישראליות כל כך, מפי מי שארץ ישראל לא הייתה מכורתה (השיר הגדול ביותר שלה, “משירי ארץ אהבתי", נפתח במילים “מכורה שלי", אף שמכורתה הייתה דווקא מזרח פרוסיה).
צדקה המשוררת. למי שאינו מאמין, אכן קשה לחיות השנה. אנשים מאמינים נוטים לעתים לחשוב שלאתאיסטים אין קוד מוסרי, ולא היא: אני אולי לא מקפיד על תרי"ג מצוות, אבל משתדל להקפיד לפחות על עשרת הדיברות בהצלחה כמעט מלאה - וגם אם נניח שפה ושם מעדתי, הרי שאם סלחתם לנואף ההוא שזוכה לתמיכת רוב הציבור הדתי בישראל - אני מניח שייסלח גם לי (אחרי הכל, מבין שנינו אני הוא זה שגרם פחות נזק לעם ישראל). אני בוחר לעשות כן, הגם שעל פי חוסר אמונתי, לא ירד שום נביא מההר עם מצוות ה' חקוקות באבן.
מה שכן נחקק בימים אלה על לוחות אבן ולוחות לבנו, הוא שמות הנופלים: מאמינים בני מאמינים וחילוניים בני חילוניים, בני כפר ובני עיר, מתנחלים וקיבוצניקים שצוואתם החקוקה בשיש היא לוחות הברית של כולנו. של כולנו - בין שדרכם האחרונה לוותה בחזן צבאי שנתן קולו בתפילת “אל מלא רחמים" ובין ששרו סביב חלקת הקבר את שירו של יהונתן גפן על אודות הנסיך הקטן מפלוגה ב' - שלא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. פרח כפרחים שאנו מפזרים מעל לתלולית שתחתיה איש צעיר, אנשים צעירים “מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר" כמו בשירו של יצחק שנהר (“כך הולכים השותלים") ששרנו בילדותנו, עם רון בלב ואת ביד.