קוראיו הוותיקים של הטור הזה ודאי מכירים את חיבתי היתרה לטיולים בחו"ל. מסעות בהימלאיה, הופעות מוזיקה בבירות אירופיות, טיולי כוכב באתרי טבע נידחים. הכל הולך. לי ולאשתי שתחיה יש במשך שנים נוהג שעל פיו תמיד צריכות להיות שלוש נסיעות קבועות קדימה. קבועות, במובן של כרטיסי טיסה מוזמנים - לפעמים גם שנה מראש. מדובר, ללא ספק, באחד מטעמי החיים המרכזיים שלנו.
בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
מהפכה באבחון: בדיקת דם פשוטה תגלה אלצהיימר לפני הופעת התסמינים
אבל מאז 7 באוקטובר, הטעם הזה קמל. אני משוטט, כדרכי, באתרים של תיירות וטרקים, מחפש אחרי היעד הבא, ולא בא לי לנסוע לשום מקום. זה לא שנתקפתי פתאום בנגיף פטריוטי, והתחלתי למלמל מנטרות מסוג “לא צריך לנסוע לשום מקום. יש לנו הכל". כי אני זוכר היטב שהעולם גדול ופתוח, רווי אטרקציות שלא יהיו פה לעולם, ותמיד טוב ללכת בדרכים. לא, זה משהו אחר. גם לא ההסברים האובייקטיביים, שעל פיהם עברנו טראומה ענקית, המלחמה עוד מתחוללת, חיילים ממשיכים ליפול, ולמי יש מצב רוח - או מצפון - לבלות עכשיו בחו"ל. כל זה נכון כמובן, ומפחית באופן טבעי את הצורך לנסוע. אבל אני חש שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר. משהו שמתקשר ליחסים הכי מהותיים שלי עם העולם. ובעיקר, לתפיסה הישנה והבסיסית של עצמי כאיש העולם הגדול.
מישהו שלא יצטופף עם כל הישראלים בטיול בחצבני, כי הוא מתכנן החודש טרק בדולומיטים. שלא ייכנס לקניון העירוני, כי הוא עושה את רוב השופינג שלו ברשתות באירופה, מאלה שאין להן חנויות בישראל. מישהו שיישב בהופעה באמפי שוני, ויקטר על טיב ומחיר המזון המהיר, בהשוואה לזה שאכלתי בהופעה של פיטר גבריאל בברלין לפני שבוע. זאת לא התפלצנות אלא ראיית עולם בסיסית. אני ישראלי וציוני בכל רמ"ח אבריי, אבל גם מחובר לעולם, ולכל העושר - הפיזי והרוחני - שהוא מציע.
אבל מאז 7 באוקטובר התחלתי לתהות מהו אותו "עולם". כמה מהאנשים שהצטופפו איתי בהופעות ענק בעיר אירופית כלשהי, כשכולנו תרים אחר איזושהי אקסטזה משותפת, למעשה מתעבים אותי בסתר לבם? או לפחות אדישים לגמרי לסבל של בני ארצי ועמי? כמה מהאנשים שפגשתי במדינות מדהימות באמת כמו אירלנד, כמו סלובניה, כמו טורקיה - למען השם - היו רוצים לראות במפלתי? ומה בכלל ההנאה בלהסתובב בעולם, אם אתה נדרש פתאום להסתיר את זהותך האמיתית? ולא רק מצורכי ביטחון, אלא מתוך ההבנה שלא סובלים אותך?
ברור לי לגמרי שהתחושה הזו מוגזמת מבחינה אובייקטיבית. שחלק ניכר מהאנשים הרגילים בכל מדינה לא באמת מתעניינים במלחמה המתרחשת רחוק מהם. בדיוק כמונו, כשמדובר באוקראינה. ועדיין, אני מתקשה למחוק את התחושה הזו, של הנבגדות. של האכזבה המרה, לאור הציפייה האינסטינקטיבית להזדהות ולעמידה לצדנו. כי מה שקרה פה בשמחת תורה היה גיים צ'יינג'ר. לא עוד עימות מזוין בחלק נידח של העולם, אלא מקבץ של מעשים ברבריים, איומים, לא אנושיים בעליל - שתווכו, כמעט בשידור חי, לכל קצוות תבל. ובמקום שיעוררו הזדהות ותמיכה, עוררו שדים ישנים של שנאה.
ואז אני חושב, נאמר, על לונדון. אחד המקומות האהובים עליי בעולם. על לשבת בפאב הומה, במשחק כדורגל, בהופעת פארק ענקית. ומבין שהחוויה הקולקטיבית והאוניברסלית הזו, שתמיד נהיתי אחריה, היא פיקציה. כי הם לא באמת האנשים שלי. וגם אלה שלא שונאים אותי, ואני בטוח שמדובר ברבים, לעולם לא יבינו אותי באמת.
זו מחשבה מדכאת, כי הסתגרות והתבדלות הן אופציה רעה מאוד. מעבר לוויתור על מנעמי העולם הגדול, שהוא באמת שולי, הוויתור האמיתי פה הוא על אפשרות רחבה יותר של קיום. כזו שבו אתה לא רק ישראלי ויהודי, אלא יצור משוכלל שמצליח להיות גם וגם. אבל כנראה שהגענו לנקודה בזמן, שבה אתה מחויב לקחת צד. יכול להיות שזה היה כך תמיד, ופשוט נהנינו מהאשליה. ומההדחקה. בכל מקרה, כשאני חושב כרגע על נסיעה לחו"ל, אני יכול לדמיין רק מרחבי טבע עצומים, שבהם אדבר רק אל העצים ואל האבנים.
על הסכין
הגיוני לחשוב שאירועי 7 באוקטובר דוחפים את הישראלים ימינה. אבל מהעבר השני, הם גם הופכים את ההפחדות הנצחיות בדבר הדברים שעלולים לקרות לנו אם רק נעז להתפשר למעט מגוחכות. הרי גם כשהיינו במצב מלחמה מול ארגון טרור, ובנינו חומה ענקית שתחצוץ בינינו, קרה הנורא מכל. אז אולי אלטרנטיבה, שתזכה בחיבוק בינלאומי, שווה בדיקה?
"הבלש פורסט" (נטפליקס) היא סדרת מתח מפולין - שבאופן כללי הפכה ליצרנית סדרתית של סדרות מתח. במוקד עומד בלש שחוקר סדרת רציחות של רוצח סדרתי, ואפשר לסכם בצער שמדובר ביצירה גנרית לגמרי, שעונה על כל קלישאת ז'אנר אפשרית. הערך המוסף היחיד הוא הנופים המרהיבים של הרי הטטרה, והבימוי המסוגנן. בקיצור, בסדר.
"Flack" או “משבריסטית", כפי שנקראה כאן, הגיעה לסלקום טי־וי, ושווה לגמרי המלצה. דרמה קומית, בכיכובה של אנה פקווין המעולה, שבמוקד שלה אשת יחסי ציבור אמריקאית העובדת בלונדון, ומתמחה בניהול משברים בחייהם של סלבס. בזמן שאת המשברים שלה היא מתקשה מאוד לנהל. זה שנון, עוקצני ומענג מאוד.