השבוע פורסם ב"וול סטריט ג׳ורנל" שחמש מדינות ערביות הציעו לארה"ב ולישראל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות בתמורה לנורמליזציה עם סעודיה. ההצעה גררה כמה התייחסויות מכיוון הכנסת, אבל בגדול - שמענו רק התנגדויות.
ההגדרות השתנו: "לא למדינה פלסטינית" - הפכה לסיסמה ריקה מתוכן | לילך סיגן
בחסות הקרקס בקבינט: הסיפור שלנו הפך קצת מורכב מדי להסברה | לילך סיגן
זה נכון שצמד המילים "מדינה פלסטינית" גורם למרבית הישראלים להתקף חרדה אחרי 7 באוקטובר, אבל זמנים קשים דורשים מנהיגות ברורה. היחידים שמתבטאים באופן אופרטיבי ברור בנושא, לזכותם ייאמר, הם אנשי הציונות הדתית. בחלומותיהם המשיחיים הם מאמינים שאפשר להתיישב שוב בעזה, בעזרת השם, רק שהם רחוקים מלייצג בעניין הזה את הרוב בישראל.
הדבר הכי "אמיץ" שיוצא מפיהם של אחרים שמתיימרים להנהיג את המדינה, והרבה יותר מייצגים את המיינסטרים, הוא שיתנגדו למדינה פלסטינית. תודה רבה באמת. זו עמדה לגיטימית, מן הסתם, ואפילו מובנת, אבל היא לגיטימית לשיחות סלון, לא לחברי ממשלה. מנהיגים לא נועדו לומר נגד מה הם, אלא לסלול קדימה את הנתיב הנכון והחכם.
מנהיג אמיתי לא מסתפק בפוזה של התנגדות לרצון הממשל האמריקאי, אלא יודע איך לשכנע ועל מה להתפשר כדי לעבוד עם הממשל, בין שהוא רפובליקני ובין שהוא דמוקרטי. מנהיג אמיתי לא דוחה הצעות של מנהיגי חמש מדינות ערביות מתונות, אלא מגיש להם הצעה משלו, שמספיק תאתגר אותם אבל גם מספיק תקסום להם, כדי שיהיה עם מה להתחיל לעבוד.
מנהיג אמיתי אומר מה הוא רוצה (וגם מנהיגה אמיתית כמובן), וחוזר על זה גם באוזני הממשל האמריקאי, גם באוזני עמו שלו, וגם באוזני מדינות ערב. או אז מבינים שהוא רציני. עם העמדה העלובה שיודעת רק להתנגד, כאילו הייתה תנועת מחתרת או מחאת רחוב, אי אפשר להגיע לשום מקום.
ישראל נתונה בצומת דרכים קריטי, וההחלטה לאן וכיצד לפנות לא יכולה להיות תלויה במצב הרוח של בייס אלקטורלי בסקר כזה או אחר. אנחנו מדברים כבר שנים על מדינות כמו סעודיה, האמירויות ומצרים שייקחו אחריות על הפלסטינים בשטחם, וזו הזדמנות מצוינת לקדם מנגנון כזה. לארוז אותו ולמכור אותו לכל מי שצריך. מי שלא יודע להסביר מהי התוכנית הנכונה בעיניו, לא ראוי להנהיג וגם לא לשבת בממשלה.
פחות אבל כואב
משרד התקשורת של חמאס פרסם השבוע מניפסט ארוך באנגלית על "שיטפון אל־אקצא", עם הכותרת "הנרטיב שלנו". משעשע לראות במסמך של ארגון טרור ברברי מילים פרוגרסיביות כמו "קונטקסט", "חירות", "פרספקטיבה", "דיכוי" ו"אגרסיה" (בהקשר של ישראל, כמובן, לא של האנסים המרצחים חלילה). די ברור שהמסמך הזה מיועד למי שמתחבר לחרטוטים המזויפים של ה־BDS.
לכאורה, כל מה שהמסכנים בחמאס רוצים זה מדינה. המסמך מסביר ש־7 באוקטובר היה תגובה דפנסיבית, שבמסגרתה הותקפו רק חיילים עם נשק ובסיסים צבאיים. חמאס והפלסטינים, כך נאמר, נשמרו שלא לפגוע בנשים וילדים. נשמע הזוי? מן הסתם כן, אבל זה משום שאנחנו לא קהל היעד.
קהל היעד של חמאס הוא התומכים המופקרים שלו, ולצדם - אלה שפשוט לא יודעים על מה מדובר. יש לא מעט כאלה, כפי שנראה השבוע בסרטון שהפיצה נועה תשבי, ובו ראיינה מפגינים בעד פלסטין שלא יודעים לענות על שאלות בסיסיות, כמו אם יש חטופים בעזה או אם חמאס שולט ברצועה.
השבוע התפרסם גם סקר נוסף של הרווארד שבדק את עמדות האמריקאים בעניין המלחמה בין ישראל לחמאס. בסקר הקודם כבר התוודענו לשטיפת המוח האנטי־ישראלית בקרב צעירים בארה"ב, וגם בסקר הזה עלה ש־80% מהאמריקאים תומכים בישראל, אבל רק 57% מבני ה־18־24 תומכים בנו. 60% מבני קבוצת הגיל הזו גם חושבים שאפשר לשאת ולתת עם חמאס כדי להגיע להסכם שלום. הם כנראה פספסו את הראיון של ח'אלד משעל בערבית, שבו הוא הסביר שאין מצב שיסכים לשתי מדינות. למה לו? הוא רוצה הכל.
הלקח הישראלי מהתופעות האלו הוא הכרח גדול מתמיד להיות גורם אמין, שמשדר לעולם מסר ברור. אם ננקוט את שיטת חמאס, ונגיד דבר אחד לאלה ושני לאלה, רק נחליש את עצמנו. חמאס תמיד יהיה יותר ערמומי ויחיה יותר בנוח עם שקרים. אנחנו לא רוצים לנצח אותו במגרש הזה, וגם לא יכולים אם נרצה. אנחנו רוצים לנצח במגרש של צדקת הדרך. של אלה עם הערכים. של אלה שמחויבים לחוקים ולאמת בתוך הג׳ונגל הג׳יהאדיסטי. זה הכוח שלנו, ואנחנו צריכים להתעקש עליו ולחזק אותו. במגרש התחמונים וחצאי האמיתות לא נוכל לנצח תדמיתית.
קצרים בתקשורת
בימים הנוראים האלו אנחנו מגלים הרבה רפש, אכזריות וציניות, אבל גם לא מעט נכסים. גילינו מחדש את עמידות החברה הישראלית, כמו גם את הנכונות שלה לסלוח, להכיל ולעזור. מאז מחדל 7 באוקטובר גם גילינו מחדש את צה"ל - הנכס הלאומי המוביל שלנו. עם כל הכבוד לביקורת, ויש ביקורת - אין אף צבא נוסף בעולם שמשתווה אליו, שמגן על מדינה קטנה כל כך מפני אויבים רבים כל כך, ומתמודד עם שש ואפילו שבע זירות במקביל.
צה"ל הוא לא רק נכס צבאי אלא גם חברתי - כור היתוך אמיתי שמחבר בין השבטים, ואנו חווים את זה במלוא העוצמה כשלוחמים מכל קצוות הארץ הופכים לחברים לחיים, ולפעמים גם חברים למוות, כפי שקרה השבוע. גילינו גם שדובר צה"ל הוא הדמות האמינה ביותר על הציבור הישראלי, בפער.
לכן קשה כל כך לראות עד כמה נמוכה רמת האמינות של צה"ל מול התקשורת הזרה. בדובר צה"ל אומרים שההתדרדרות התרחשה לאורך שנים. בחמאס השכילו לטפח יחסים עם התקשורת הזרה באמצעות "עיתונאים" עזתים שסיפקו כל הזמן סחורה, ובדובר צה"ל לא השכילו לתת מענה. התקוטטו והתלוננו במקום לספק חומר מעניין ואמין משלהם. אין דרך יפה לומר את זה - חמאס הפך למקור אינפורמציה נוח יותר.
בשיא שלה, האווירה הייתה כל כך עוינת, שבעת פיצוץ בית החולים בעזה ב־17 באוקטובר, כשדובר צה"ל הציג ראיות מוצקות לכך שטיל ג׳יהאדי כושל היה זה שגרם לפיצוץ, הוא מיד נשאל "למה שנאמין לך?".
מאז תחילת המלחמה חל שינוי קל לטובה. 7 באוקטובר היה נקודת שבר, אבל מנקודת שבר אפשר לתקן ולצמוח. גם את האמינות הישראלית צריך לתקן, וכדאי להשקיע בזה זמן ומחשבה. באופן כללי, כדאי שנשקיע זמן ומחשבה בתדמית שלנו ובדרך שבה אנחנו נתפסים, כדי לשפר את מעמדנו בעולם. עצוב שלחמאס יש משרד שאמון על התקשורת הזרה, ולנו אין. וכן, גם זה חלק מחשיבה אסטרטגית שכנראה מאפיינת רק מנהיגים אמיתיים.
