בעקבות דילול כוחות צה"ל בצפון הרצועה, לאחר סיום "השלב העצים", חזרה המשטרה של חמאס לשלוט באזור זה. התמונות של שוטרי חמאס במדים מסתובבים ברחובות העיר עזה היו צריכות להרעיד את אמות הספים במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון, אבל למרבה הצער לא כך קרה. חשוב להבין כי חזרת השלטון האזרחי של חמאס לצפון הרצועה מסכנת את כל ההישגים הצבאיים שהשיג צה"ל בלחימה.
דרוש תכנון מחדש: קבינט המלחמה והמטכ"ל חייבים להתעשת | חיים רמון
ישראל תהיה חייבת לבחור בין מדינת היהודים לבין מדינה דו־לאומית | רמון
נראה כי השלטון האזרחי של חמאס נטוע כה עמוק ברצועת עזה, עד שברגע שהמטכ"ל מצמצם כוחות באזור מסוים, חוזרים הכוחות האזרחיים של חמאס לשם באופן מיידי. הנהגת חמאס לא מתכוונת לוותר על השליטה האזרחית ברצועה, ובכל מקום שממנו ייצאו כוחות צה"ל, יחזור חמאס לשלוט.
השלטון הצבאי והאזרחי של חמאס פועל כמו כלים שלובים. חזרת השלטון האזרחי לצפון הרצועה היא צעד מקדים לשיקום השליטה הצבאית של חמאס שם. יתרה מכך, בשני מרכיבי השלטון ברצועה משרתת אותה אליטה חמאסניקית. המציאות היא שבמשפחה של פעילי חמאס, אח אחד הוא מג"ד בכוח נוח'בה, אח אחר הוא קצין במשטרה של עזה, אח שלישי הוא האחראי על תשתית המים בח'אן יונס, והאחות אחראית על מערך הסיעוד ברפיח.
לפיכך, אם ישראל לא תפרק את השליטה האזרחית של חמאס, אז ההישג של פירוק השליטה הצבאית של הארגון ברצועה – הישג שלוחמינו הגיבורים הקיזו דם רב כדי להשיגו – לא ישרוד.
אז מהן האופציות העומדות בפני ישראל בסוגיית השלטון האזרחי?
יש במערכת הפוליטית מי שרוצים שישראל תשלוט שלטון קבע ברצועה מבחינה אזרחית וצבאית. לעומתם, יש הסבורים, כמוני, שלנהל באופן קבוע את חייהם של יותר משני מיליון עזתים ולדאוג לכל צורכיהם זו טעות קולוסאלית, שתעלה למשלם המסים הישראלי עשרות מיליארדים, ושתביא להתנגשות מדינית עם ארה"ב ועם תומכי ישראל בזירה הבינלאומית. האחרונים תומכים בהעברת השליטה האזרחית לידי גורם חיצוני, בין שהרשות הפלסטינית בגיבוי מדינות ערב ובין שגורם רב־לאומי (כאשר השליטה הביטחונית תישאר בידינו, כמו ביו"ש).
המשותף לאופציות אלו הוא שייקח זמן ניכר להוציאן אל הפועל. אבל אין לנו הזמן הזה.
ראשית, ללא הקמת שלטון אזרחי חלופי, לא ניתן למוטט את חמאס מבחינה אזרחית; שנית, ההישגים הצבאיים שהשיגה ישראל עלולים לרדת לטמיון, ולהצריך את צה"ל לכבוש מחדש, במחיר דמים, שטחים שכבר כבש ברצועה; שלישית, אי־הקמת שלטון אזרחי ברצועה שיחליף את שלטון חמאס, גורר לחץ מדיני כבד על ישראל, שעלול להביא לסיום המהלך הצבאי בטרם עת.
רביעית, ברגע שישראל כובשת שטח ברצועה, היא אחראית, על פי הדין הבינלאומי, לתושבים הגרים שם – וזו לא רק בעיה מוסרית ומשפטית, אלא גם בעיה צבאית ומדינית. ריכוזי אוכלוסייה גדולים השרויים בכאוס מפריעים לכוחות צה"ל בלחימה מול ארגון טרור שמעדיף להילחם בתנאים כאלו, ומגבירים את הלחצים מצד מדינות ידידותיות לסיים את המלחמה.
היות שאין לנו זמן לחכות עד להגעת גוף חיצוני כזה או אחר שישלוט עבורנו ברצועה, עלינו לבחור באפשרות הזמינה והישימה ביותר העומדת בפנינו ולהקים ממשל צבאי זמני בכל אזור שאנחנו כובשים ברצועה. כלומר, בכל שטח שישראל מגיעה לרמת שליטה צבאית גבוהה דיה, יוקם ממשל צבאי שימשול על התושבים העזתים בהתאם לצורכי ישראל.
קונצנזוס רחב
לתוכנית "הממשל הצבאי" יתרונות רבים בזירה הבינלאומית. לכל מדינה שתשאל אותנו לגבי "היום שאחרי", נוכל להשיב שהחלטנו להקים ממשל צבאי עד להשלמת חיסול שלטון חמאס ולהשגת יציבות ברצועה. במקביל, ישראל תהיה מוכנה לנהל מו"מ מול גורמים בינלאומיים וערביים באשר לשלטון האזרחי העתידי ברצועה, אבל בינתיים היא לוקחת אחריות לטיפול בתושבים שם.
מבחינת הפוליטיקה הישראלית, תוכנית זו מאפשרת לגבש קונצנזוס פוליטי נרחב בטווח הזמן הקצר. גם אלו שרוצים שישראל תחזור לשלוט באופן מלא ברצועה, וגם אלו שרוצים להעביר את השליטה האזרחית לידי גורם לא ישראלי, יכולים להסכים לעת עתה על הקמת ממשל צבאי. כלומר, אפשר להגיע בסוגיה זו להסכמה זמנית נדירה בין כל גוני הקשת הפוליטית.
גם הצבא יקבל תשובה הן באשר לתוכנית "היום שאחרי" והן באשר לתוכנית להמשך הלחימה. השלטון הצבאי פותר את דאגת המטכ"ל לגבי השליטה בתושבי עזה, ולצה"ל יש הרי ידע רב בהקמת מנהל אזרחי בשטח כבוש.
על הקבינט להורות אפוא למטכ"ל להכין מערך שליטה כמו שהיה בעבר ביו"ש, ולהחיל ממשל צבאי באזורים כבושים ברצועה. מי שאינו פועל להקמת ממשל צבאי באופן מיידי, מאפשר לחמאס לשקם את כוחו ולמעשה משלים עם המשך השלטון האזרחי של חמאס ברצועת עזה.
אחרי שבמשך שנים חיזקו ממשלות ישראל את חמאס מבחינה צבאית ואזרחית עד 6 באוקטובר, אסור לנו לשוב לאמץ מדיניות שמחזקת את הארגון השטני הזה.