מטולה, עד לא מזמן עיירה ציורית, נראית היום כמו יעד מבוצר: טנקים בין הבתים, גדרות תיל ברחובות וברזנטים שמסתירים עמדות. פגיעות הטילים של חיזבאללה ניכרות בלא מעט מהבתים, וגם הנזקים שחוללו הטנקים שנעים כאן.
סא"ל (מיל') דידי, מג"ד 9203 מחטיבת אלכסנדרוני, לוקח אותי לסיבוב בעיירה הנטושה. הוא מקפיד ללכת בין חצרות בתים ומדי פעם כשצריך לחצות רחוב – הוא עושה את זה בריצה. "הרחובות כאן נצפים כולם", הוא מסביר. קשה להתרגל לרעיון שאתה נדרש לחצות בריצה רחוב ביישוב ישראלי, אבל ככה זה במטולה כבר יותר משלושה חודשים.
דידי ולוחמיו מתכתשים כאן כבר שבועות עם כוחות רדואן של חיזבאללה בקרב הגנה סיזיפי. המילואימניקים שלו נראים מותשים, אבל נחושים ומגיבים בעוצמה על כל ירי ועל כל זיהוי של אנשי חיזבאללה. הכפרים הלבנוניים שצמודים לגדר, כילא ועדייסה, נראים הרבה יותר גרוע ממטולה. ההרס שם רב וגם שם כמעט כל התושבים נטשו. אבל כשמרימים את המשקפת לעיירות המרוחקות קצת יותר, כמו ח'יאם ומרג'עיון – רואים חיים שוקקים, עם תנועה ברחובות וחנויות פתוחות. בניגוד לקריית שמונה השוממה שלנו. הא־סימטריה הזאת בלתי נסבלת.
זה יום שישי ובחמ"ל העירוני סיים דוד אזולאי, ראש המועצה, להכין דגים חריפים ושניצלים לחברי כיתת הכוננות. רק 60 מ־2,000 תושבי מטולה נשארו במושבה כדי לשמור על הבית, וגם הם נראים מותשים. רובם לא יכולים אפילו לגשת להתקלח בבית הפרטי שלהם, שחשוף לאש חיזבאללה.
"המלחמה שלי עכשיו היא להשאיר את המפונים שלנו בבתי המלון", אומר אזולאי. "רובם כבר שכרו דירות ורשמו את הילדים לבתי ספר חדשים. אם זה יימשך עוד הרבה – הם כבר לא יחזרו למטולה". אבל הוא יודע שאין לו שום דרך להבטיח להם אם ומתי הם יחזרו.
את השיחה הזאת שומע גם תא"ל שי קלפר, מפקד אוגדה 91. הוא לא יודע להבטיח את מה שלא בידיו, אבל גם לו ברור שאת המשוואה הלא מאוזנת שנוצרה בצפון צריך לשבור.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב.