הם לא ידעו שיקרה מה שיקרה ב־7 באוקטובר ובכל זאת, זוג חברים של חברים החליטו לפרק כאן הכל ולהפליג למסע שהייתה לו התחלה אבל לא אמצע או סוף. רק כוונות שהדרך תתגלה במהלך המסע. הם אפסנו הכל במקום שהפך לשטח צבאי סגור, ועלו על יאכטה קטנה. שטו בלי יעד ברור, אבל בכל כיוון שהוא לא ישראל.
נמאס לי להוסיף "בהתחשב במצב" כששואלים מה שלומי | טליה לוין
בזמן שמשתוללת כאן סופה, בלפלנד אין זמן למלחמות | טליה לוין
אוקטובר בזמן ההתחממות הגלובלית עדיין נותן תחושה לפרקים שמדובר באוגוסט. אז היה חם ונעים וברוב הזמן גם שקט ויציב, עד כמה שים עם אישיות מתעתעת יכול לספק יציבות. גם כשהוא הפך לגבה גלי, עם תנודות גדולות, הוא היה הרבה יותר יציב ממה שקורה פה.
הם נותרו בלי תקרה מעל הראש או רצפה מתחת לרגליים, אבל עם קרקע מתנדנדת, שהפכה לדבריהם להכי יציבה בעולם. “אתה פשוט לוקח את הבית שלך ומוריד עוגן", הם אומרים. והיו גם הדברים הקטנים האלה שנראים פחות דרמטיים כשקורים דברים גדולים. דברים קטנים של חורף, למשל: מעילים, בגדים חמים. “לא לקחנו. מי האמין שזה יימשך כל כך הרבה זמן".
אבל כיום אפשר לקנות הכל בזול. לחפצים שאין להם ערך סנטימנטלי יש תחליף. בעצם, גם לחפצים עם ערך סנטימנטלי יש תחליף. כמו בית למשל. כל הקלישאות אומרות שהבית נמצא במקום שהלב שלך נמצא בו, או היכן שאתה זורק את הכובע שלך. הקלישאות מתבררות כנכונות כשאתה מאבד את הבית שלך ומבין שאם אתה בריא ושלם, אפשר להמשיך הלאה כמעט כאילו כלום לא קרה.
הם בדיוק באו לכאן לחפוז קצר, לאסוף כמה דברים, אבל הבינו ששום דבר לא ממש משנה עכשיו. כשכולנו ישבנו מסביב לשולחן והקשבנו לסיפור המסע המדהים הזה, כל אחד מאיתנו בהה בתקרה ודמיין את עצמו עוזב הכל ונוסע כמעט בלי כלום. לאן? מה זה משנה.
כמה דברים בן אדם צריך חוץ ממזוודה אחת וזיכרונות בלב? אף פעם לא הייתי אגרנית, מדי כמה חודשים הייתה לי תשוקה לרוקן את הארון ולהיפטר מהכל. ועדיין, עד שלא נשארים עם ציוד שנכנס לכמה מזוודות קטנות, לא באמת חשים את השחרור הזה. שלא תטעו, זה לא מגיע בקלות, גם למי שצופה כמוני באדיקות בסרטוני מינימליזם. קשה להיפרד מכל מה שחשבת שהגדיר אותך בחומר, שהיה שלך, שאספת וקנית ופתאום מתגלה כחסר חשיבות. יש בזה משהו מערער, אבל מאוד משחרר.
לאחרונה אני חושבת הרבה על השאיפה לא להיאחז בחומר, לא להפיק הנאה מגלילה אינסופית באתרי קניות, לא לחזור ולאגור כלום. זה קורה לי עכשיו יותר מתמיד, אחרי שפוניתי מביתי וחייתי חודש וחצי על מזוודה קטנה וראיתי שהעולם לא נפל. ובכל זאת, היו לי כמה נפילות, היאחזויות בחפצים שהתעקשתי ו"התאבדתי" עליהם, כמו הכיסא הירוק של סבתא שלי, שקיבל פה מדור מיוחד וכעת נמצא מול העיניים שלי ואני מברכת אותו לשלום בכל בוקר. כמו מעריכה את נוכחותו. ואולי בכלל זו נוכחותה. מדי פעם אני נזכרת בקופסת העוגיות של סבא, זו שבמשך כמעט 20 שנה הייתה במעמקי הארון. פתאום נזכרתי ששכחתי אותה, וכבר היה מאוחר מדי להציל. עד כמה שאידיוטי לרצות להציל קופסת פלסטיק.
זו הייתה קופסת קרח שזורקים בתוך וויסקי. סבא שלי, שייבא משקאות חריפים, הביא לנו אי־אז בשנות ה־70. אבל לא שתו וויסקי אצלנו, וכששאלתי את אמא שלי פעם למה היא משמשת, היא ענתה שזו קופסת עוגיות. עבורי זו הייתה קופסת עוגיות שמעולם לא היו בה עוגיות. אולי פעם אחת כשביקשתי עוגיות חמאה, ואמא שלי עמדה לרדד בצק ולהכין עוגיות בצורות שונות. כוכב, לב, ירח. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי את זה, היא אמרה לי. תמיד צחקנו על הרגע הזה.
קופסת העוגיות ללא העוגיות הייתה בצבע שחור ועליה ציור של איש עם מקל שנראה לי כמו באמצע ריקוד, כמו ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם". לקופסה היה מכסה לבן, ורק בגיל 9 הבנתי שהיה כתוב עליה "ג'וני ווקר". רק עשור מאוחר יותר הבנתי מי זה ג'וני, ושזה הלוגו.
שלושה עשורים קופסת העוגיות עמדה לה כמו מיצג מוזיאוני במטבח. שני עשורים נוספים הייתה אצלי. ספונה בארון המטבח ובה ניירת, מהדקים ותעודות אחריות של מכשירי חשמל.
ירון חברי הטוב שלח לי לפני כמה ימים טקסט יפה על עוגיות, שבו הסביר שעוגיות משאירות עקבות שעוזרות לנו להיזכר. ואז הבנתי שגם קופסאות של עוגיות כנראה.